אירגוני נשים, בתגובה
פאבלובית, יצאו נגד ההצעה לביטול גיל הפרישה מעבודה. הם מזיקים בעיקר לנשים
הדיווחים בתקשורת היו
בומבסטיים למדי וסיפרו כי בית הדין הארצי לעבודה, ב"בהחלטה היסטורית"
סלל את הדרך לביטול גיל הפרישה. ליבי וינברגר מאוניברסיטת בר אילן ביקשה להמשיך לעבוד
אחרי שהגיעה לגיל 67. האוניברסיטה השיבה
בשלילה. בית הדין הארצי לעבודה פסק כי אין די בגילו של אדם,על מנת לחייבו לפרוש
מעבודתו, וכי על האוניברסיטה היה למצוא נימוקים אחרים, כדי לפטר את העובדת.
נחמד, אבל עדיין רחוק
מביטול גיל הפרישה מעבודה.
גיל הפרישה, נקבע בחוק,
הוא 67 (לנשים יש הטבה בצורת אפשרות לפרוש, ולקבל הזכויות, מגיל 62 ואילך). משהגיע עובד לגיל הפרישה, נוצרות
שתי זכויות: לעובד – לקבל קיצבת זיקנה מותנית בהכנסה ופנסיה. למעסיק – לפטר את
העובד. עד הפסיקה האחרונה היה ברור שהזכות של המעביד לפטר היא מוחלטת. עתה, בעקבות
הפסיקה, על המעסיק לשקול את העניין. יש לשער כי כל מעסיק שרצה ורוצה להמשיך להעסיק
עובד אחרי גיל 67 – ימשיך לעשות כך. ומי שמעוניין להיפטר מהעובד יעשה זאת לאחר ש"ישקול".
בעקבות הפסיקה פנו שלושה
פרופסורים לבג"צ וביקשו לבטל את החוק המאפשר את הפיטורין בגיל הפרישה בטענה
שיש בכך אפליה מטעמי גיל, פגיעה בחופש העיסוק, פגיעה אפשרית בהכנסה ונימוקים
נוספים.
העדפה מקלקלת
אירגוני נשים, לרבות
נעמת, הגיבו מיד באופן פאבלובי: הנשים נגד ביטול גיל הפרישה מעבודה. ברור, לא?
לנשים יש העדפה מקלקלת.
החוק מאפשר להן לפרוש מגיל 62 ואילך. לכאורה מדובר בהטבה. אלא שלהטבה המפתה הזאת,
יש מחיר כבד. ממילא הפנסיה של רוב העובדים
היא מצומקת כי חלק ניכר מהשכר בפועל אינו מהווה רכיב לצורכי הפנסיה. לצד
"ההנאה" של הפסקה מוקדמת מהעבודה, האישה נפגעית בגובה הפנסיה שהיא
מקבלת. ההפרש יכול להגיע למאות אלפים ואף למיליון שקל – אם נזכור כי תוחלת החיים
של אישה (בגיל הפרישה) היא 86. על הנזק הכספי הזה באה להגן יו"ר נעמת גליה
וולוך.
כאמור לגיל הפרישה יש שני
פנים: זכות העובד לקיצבה ולפנסיה וזכות המעביד לפטר. הדיון והעתירה לבג"צ
מתמקד בביטול זכות המעביד לפטר. הזכות של העובד (לקיצבה ולפנסיה) כלל לא עלתה. מה
שמעלה את השאלה מדוע נעמת קופצת?
חבל שהעניין מגיע לבית
משפט. אין פה כל עניין משפטי. מה שנדרשת היא הכרעה חברתית-פוליטית. שלי יחימוביץ',
כך מדווחים, מעוניינת בסדר יום חברתי בבחירות הקרובות. אז מה את אומרת? מה אומרות
המפלגות האחרות על העניין?
קווים לדמותו של פתרון
הפתרון הנאות הוא ניתוק
הקשר שבין הקיצבה והפנסיה לבין עבודה. את הזכאות לקיצבת הזיקנה והפנסיה אפשר
להשאיר כפי שהיא (מבחינת הגיל) ולהסתפק בביטול זכות המעסיק לפטר את העובד.
ואפשר גם לשפר את הסדרי
הפנסיה והקיצבה וליצר זכאות גמישה. כל אדם (ולא רק אישה) רשאי לקבל קיצבה ופנסיה מגיל 62 אלא ששיעור הקיצבה והפנסיה
בגיל הזה יהיו, נניח, שני שלישים מקיצבה מלאה. ככל שאדם יבקש לדחות את קבלת הקיצבה
והפנסיה כך יגדל השיעור. מי שיבקש לקבל את הקיצבה מגיל 70, למשל, יהנה מתוספת של
10% על מה שהיה מקבל לפי המצב הנוכחי.
הנה על כן הצעה למי שחושב
שמה שנכתב כאן ראוי: לכשתפגשו פוליטיקאי שיבקש לשכנע אתכם במרכולתו, תשאלו אותה על
הסדר הפנסיה. מי שישיב נכונה ראוי יהיה לשקול הצבעה עבורו. ומי שידבר כמו הוולוך –
שישכח מכם. ומכן.
21.12.2012
