נניח שנתניהו צודק.
הוא צודק כאשר הוא חוזר וטוען בדבר האיום של
איראן על קיומה של ישראל. כך הסביר את
מלחמתו בהסכם הבינלאומי למניעת ייצור נשק גרעיני באיראן. זה מה שמסביר את המתקפה
החדשה שלו על הסכם רוסיה-ארצות הברית ליצירת אזור חיץ בדרום הגולן ולאורך גבולה של
סוריה עם ירדן וישראל. ראש הממשלה מסביר כי ההסכם לא מטפל באיום המרכזי מבחינת
ישראל – הצבת כוחות של איראן וחיזבאללה לאורך אותו חיץ, ולמעשה מכשיר מעורבות זו
בסוריה וקרוב מאוד לישראל.
אם אכן נתניהו צודק אז אנחנו צריכים
לפחד. ובעיקר לפחד ממנו.
נתניהו נתפס בישראל כאשף יחסי החוץ
והביטחון. זה שהוא נתפס כך לא בהכרח מעיד
שהוא אכן כזה. כדי להוכיח כמה הוא מוצלח הוא נזקק לשקרים. למשל בהחלטה של אונסק"ו
לגבי מערת המכפלה. אבל הקשקוש הזה לא מסוכן.
בעניין איראן הכישלון של נתניהו כבר
מתמשך. את המלחמה הגדולה שלו נגד הסכם הגרעין הוא ניהל במרץ רב ובתוצאה אפסית. ולא רק שההסכם התקבל בעולם אלא שאפילו השקרן
הישראלי לא מצא שאיראן הפרה אותו.
הכישלון הוסבר, בזמנו, בעמדתו האנטי-ישראלית של הנשיא
אובמה. הניסיון של נתניהו לגייס את הקונגרס האמריקאי כנגד הנשיא אף הוא נכשל.
אבל ראש ממשלת ישראל לא מתעייף והוא
חוזר לתיזה בדבר האיום האיראני והנה שוב הוא מסתבך. והנה שוב הוא על סף כישלון.
מה טראמפ עושה בשביל ישראל
נשיא ארה"ב התחלף והחבר של נתניהו -
טראמפ - מנהל את העניינים. הוא, איך לא, היה נגד ההסכם הבינלאומי בדבר הגרעין האיראני. אבל כבר אחרי חודש הוא
הבהיר שאמנם מדובר בהסכם גרוע, אבל הוא לא מתכוון לסגת ממנו.
עכשיו מגיע ההסכם עם רוסיה. ההסכם הזה,
וכאן החשש של נתניהו, הופך את סוריה לפאקס-רוסיה: אזור בו ההשפעה הדומיננטית היא
של רוסיה. סוריה היא צ'צ'ניה של המזרח התיכון עם משטר שתלוי לחלוטין ברצונה הטוב
של ממשלת רוסיה.
למה טראמפ ויתר על סוריה? כנראה מכיוון
שהוא לא מוטרד מזה שמוסלמים הורגים מוסלמים. ואולי, כמו במקרה של צפון קוריאה, הוא
סתם ברברן כמו נתניהו. בני אדם נהרגים? אז הוא מוציא איזה "גינוי תקיף"
שככל שהוא תקיף הוא קשקוש. ופעם אפילו שיגר טילים נגד צבא סוריה. אלא ששיגור
הטילים הוכיח את האמת הפשוטה: ארה"ב לא מוכנה "לתת תחת". הסכם החיץ
בדרום סוריה הוא הסוף של ארה"ב בהשפעה על המדינה האומללה הזו. טראמפ הרים
ידיים ונתן לרוסים את המונופול.
מה נתניהו עושה בשביל ישראל
נתניהו צווח ככרוכייה. לכאורה יש לו
אופציה: להכניס את צה"ל לדרום סוריה ולמנוע פיסית מאיראן וחיזבאללה לפעול
באזור שמערבה ודרומה מדמשק. אבל, ולא בפעם הראשונה, הוא מעדיף לצווח.
בפעם הראשונה זה קרה על רקע התחמשותה של
איראן בנשק גרעיני. על פי מה שדווח, ישראל הכינה מתקפה גדולה. אהוד אולמרט העריך
כי עלות ההכנות היתה כ – 7 מיליארד שקל. ומה קרה? שום כלום.
כך ישראל איבדה חלק חשוב מ"כוח
ההרתעה" שנתניהו כל כך התגאה בו.
עכשיו זה קורה בפעם השנייה. שר הביטחון,
אביגדור ליברמן, כנראה אישר לסגן הרמטכ"ל להתראיין בטלוויזיה. יאיר גולן עלה
לגולן ופסק שאנחנו צריכים להסתכל. לא להתערב. אבל אם לא מתערבים ורק צווחים מה
אמור ללמוד מזה האויב האיראני? שישראל מחנטרשת.
בכך ראש הממשלה בעצמו פוגע, פגיעה קשה,
באמינות השימוש בכוח כנגד ה"אוייב הקיומי". מכאן המסקנה לכל מי שמאמין
לנתניהו בעניין האיראני: צריך לפחד. אבל בעיקר שהאיראנים יבינו שישראל היא נעבעך, צווחן ורככוכי.
מכיוון שכל מפלגות הקואליציה מדברות כמו
הביב הראשי, ומכיוון ששתי מפלגות האופוזיציה הגדולות – יש עתיד והמחנה הציוני –
בדעה אחת עם הממשלה. יש בסיס לפחד.
ומה אם ראש הממשלה טועה ואיראן כלל לא
מתכוונת לחסל את ישראל אלא רק לעקוץ אותה במסגרת מאבק להגמוניה אזורית כנגד
הערבים?
זה בלתי אפשרי. בנימין נתניהו לעולם לא
טועה.
