פייק ניוז: להלן נוסח מכתב סמוי (בינתיים) שהגיע
הבוקר לשולחנו של עורך "ידיעות אחרונות".
שלום רון,
חיכינו, ממש התאפקנו, עד סוף השבוע
בתקווה ובציפייה למובן מאליו. התברר לנו כי מה שמובן מאליו נשגב מבינתו.
בהתחלה, כשהתברר העניין, הצטרפנו
למקהלה. בעצם היינו הסולנים שהסבירו קבל עם ועל דף העיתון שהוא, בסך הכל, בחור
טוב. הכי חשוב שמעולם לא הזיז לנו פסיק. חופש מקצועי מלא היתה נחלת עבודתנו.
הסברנו שאין לקפוץ למסקנות על בסיס הקלטות. כבר פגשנו הקלטות מבושלות בחיינו
הלא-קצרים.
הגזמנו כבר אז. מה הקשר בין החופש
המקצועי שלנו (ברוב חסדו, כמובן) לבין הסחר-מכר שרקח עם נתניהו? אין קשר. אבל
פחדנו מה יקרה לעיתון ועזרנו להסיט את המוקד מהמסחר הלא-חוקי לחופש העיתונות.
הנכדים שלנו אומרים על זה פחחחחח, ובצדק.
אולי האמנו שבבוא היום הוא יבין ויחזיר
לעיתונות את כבודה. הוא לא הבין. הוא לא מבין.
ושלא יספר עכשיו שהוא מחכה לשימוע
ולהגשת כתב אישום. זה חרא שמפיץ נתניהו. הוא לא נתניהו ואנחנו לא חברי כנסת או
פעילי מפלגה. חרא זו לא סחורה שנסחרת במקומותינו.
נזכיר את מהומת משה ורדי. ועד העיתונאים
של אותם ימים נפגש איתו לדון מה לעשות אם וכאשר. הוא הגן על ורדי שטען שאין כלום
ולא היה כלום. עברו כמה חודשים והתברר שהיה כלום די גדול. מה הוא עשה על רקע הכמעט
שביתה? נתן לוורדי בעיטה בתחת ואף סרב למממן הגנתו המשפטית.
צדיק הוא אף פעם לא היה. פיקח הוא אמור
היה להיות. לנו אין רצון לחכות עד שיתפקח כי הסירחון הנובע מסביבתו כבד מנשוא.
למה רק אנחנו חתומים על המכתב? אפילו
אליך לא פנינו. אנחנו מיוחדים בזה שפרנסתנו לא תלויה בו. כולנו עתירי פנסיה וקופות
גמל. אין בנו העוז לדרוש, אפילו לבקש, מעובדים שזו פרנסתם לקום ולעשות מעשה.
אז רק אנחנו קמים.
זו או הוא או אנחנו.
נחום ברנע
שושנה חן
סבר פלוצקר
מאיר שלו
העצה השבועית (מספר 31) ליו"ר מפלגת העבודה, אבי גבאי, נמצאת כאן
