קפיטליזם יקר

 

לאחרונה בישרו הכותרות על פניית שרים אל יצרני ויבואני מוצרי המזון בדרישה שלא יעלו את מחיריהם.

איך זה שמשטר כלכלי הבנוי על סחר חופשי ותחרות חופשית מגלה כזו רגישות בתחום המחירים, ובמיוחד כלפי מעלה? הרי כל דרדק של כלכלה לומד כי לא היצרן, לא הספק ולא הצרכן הם שקובעים את מחיר המוצר או השרות. זה נקבע ב"שוק". בעוד שמי שלא למד כלכלה יודע בדיוק את ההפך: שהמוכר קובע את המחיר.

התשובה לשאלה מצוייה ביחסי הכוח. בתיאוריה הכלכלית הנלמדת באוניברסיטה לאף אחד אין כוח יותר מאשר לזולתו – למעט מונופולים שהם יצרנים בלעדיים ומונופסונים שהם ספקים/קונים בלעדיים. בחיים הממשיים יחסי הכוח מקובעים כמעט בכל עיסקה. נכון, אם אתה רוצה חלב אתה יכול לחפש את הזול ביותר. אבל אם אתה רוצה חלב, גבינה, עגבניה ושעועית אתה נכנס לחנות או סופר מרקט ובאותו רגע אתה שבוי.

אם כך, מה מקור יחסי הכוח האמיתיים?

במשטר קפיטליסטי שבו יש תחרות חופשית יחסי הכוח הלא-שיוויוניים נובעים מהסתירה העמוקה שבין "תחרות" ו"חופשית". אם יש חופשית – אז אין תחרותית. אם רוצים תחרותית – אז אסור שתהיה חופשית.

תחרות ג'ודו, למשל

בספורט הכל מבינים שאם רוצים תחרות הוגנת היא לא יכולה להיות חופשית. ההפרדה המגדרית היא ביטוי לרצון להגינות. גברים הם לרוב בעלי הישגים גופניים עדיפים על אלה של נשים. אם יתנו לגברים להתחרות באופן חופשי – נשים לרוב לא ינצחו. הנה לנו צמצום החופש בשם ההגינות ביחסי הכוח.

גם בתוך כל מגדר אין "חופשי". בג'ודו, הרמת משקלות, אגרוף והיאבקות מייצרים, באופן לא חופשי לחלוטין, קבוצות משקל. אדם במשקל 100 קילוגרם לא נאבק באדם שמשקלו 60 קילוגרם. אפילו בספורט קבוצתי בארה"ב מנסים לייצר הוגנות באמצעות הגבלת שכר כדי שלא העשיר ינצח. בספורט מבינים כי יחסי כוח שיוויוניים הם תנאי לתחרות. בכלכלה קפיטליסטית מי שחזק יותר – מנצח. בכך מקבע המשטר הכלכלי יחסי כוח שמונעים תחרות הוגנת.

פעם, בימי תחילת הקומוניזם (שמעולם לא היה באמת קומוניסטי) חשבו כי קפיטליזם זה משטר חופשי ותחרותי ולכן על הקומוניזם להיות משטר לא חופשי ולא תחרותי ובעיקר דכאני. הכלכלה המתוכננת של ברית המועצות (זכרונה לא לברכה) הוכחה כגרועה במבחן הכלכלי העיקרי: רמת חיים ואיכות חיים.

תחרותי והוגן

מהכשלון של אז התקבלה מסקנה ולפיה קפיטליזם הוא המשטר העדיף. וזו הטעות הגדולה. מהכישלון של אז היו צריכים ללמוד כי משטר כלכלי ריכוזי ואנטי תחרותי הוא ביסוד הכישלון. אפילו מהנסיונות הזעירים בהונגריה וביגוסלביה אפשר היה להסיק כי משטר כלכלי מבוזר ותחרותי הוא האלטרנטיבה ובלבד שהתחרות היא בין שווים.

הנה, על כן, מרשם קצרצר למשטר כלכלי תחרותי והוגן:

1.   היום כל תאגיד משלם מס רווחים בשיעור זהה. במשטר המוצע תאגיד שהכנסתו עד מיליון ישלם מס של 15%. בין מיליון לשניים – 30%. וכך הלאה. תאגיד שהכנסתו מעל 100 מיליון ישלם 60% ומעל מיליארד – 90%. תקבולי המס של תאגידים גדולים יחולקו באופן שווה בין כל התושבים.

2.   תאגיד לא יעשה עסקים עם "בני משפחה". גוגל-ישראל לא תהיה רשאית לקנות או למכור לתאגיד בשליטה של גוגל. לא דמי ניהול. לא אחוזים ממכירות. לא שימוש בפטנט. שום כלום. בנק דיסקונט, למשל, לא יהיה רשאי למכור ולקנות שירותים לתאגיד כאל – המפעיל כרטיסי אשראי - שבבעלותו.

3.   כל יצרן וספק יוכל למכור מוצר או שרות במחיר שהוא נוקב ובלבד שהמחיר יהיה אחיד לכל קונה. קוקה קולה תמכור לחנות שכונתית באותו מחיר שהיא מוכרת לרשת השיווק הגדולה ביותר.

בלשון כלכלית: לייצר מצב שבו יש יתרון להיות עסק קטן. כל יתרון לגודל ייקנס במס.

ביחסי כוח כאלה אפשר בהחלט לייצר כלכלה חופשית ותחרותית. כמו בג'ודו.

שתפו: