במשרד החינוך יש מנהל לחינוך פדגוגי ובו אגף למחוננים ולמצטיינים. האגף הזה מסייע לאתר תלמידים מחוננים (בערך חמישית מהתלמידים) וזאת באמצעות מבחני קבלה, שכמו כל המבחנים, מלמדים מעט מאוד. לאגף יש "חשיבות לאומית": "טיפוח דור העתיד של מובילים ופורצי דרך במדע, בתרבות ובחברה."
עניין זה אינו פשוט. מחד, על האגף לפעול למען "הזדמנות
שווה בחינוך הדורשת
השקעה דיפרנציאלית של משאבים בהתאם למאפיינים ולצרכים של כל תלמיד ותלמיד".
ואני מפרש זאת באופן שלמחוננים יש צרכים מיוחדים הדורשים משאבים שאין לתלמידים
שאינם כאלה.
ומאידך יש לנו "קידום
שיוויון הזדמנויות וצמצום פערים בין תלמידים ממגזרים ומאוכלוסיות שונות". אבל טוב שיש לנו שרת חינוך שמבינה
בחינוך ולכן יודעת לגשר בין שני העניינים הסותרים זה את זה.
מדוע להיטפל דווקא לעניין הזה? כי
בימים האלה התפרסם נייר עבודה של ויקטור
לביא ויואב גולדשטיין שבחר לעסוק בשאלה הבאה: האם תלמידים שהוגדרו כמצטיינים,
והשתתפו בתכניות המיוחדות של משרד החינוך, אכן היו לימים "מובילים ופורצי דרך
במדע, בתרבות ובחברה".
מבחני בגרות
אלא שלפני שנגיע לעניין הלאומי
הכל-כך חשוב הזה, מעניין לראות מה מצאו החוקרים כאשר בדקו האם המחוננים הם אכן
מצטיינים במובן האישי של המילה. כלומר, האם הם יותר מוצלחים מיתרת התלמידים (*) שלא
זכו להיות בפרוייקט החינוכי החשוב הזה.
בידי החוקרים היה מידע, ללא פרטים
אישיים מזהים, על כל תלמידי התיכון בשנים 1992-2013, מוצלבים בהישגים בבגרות,
באקדמיה, בהכנסות ושכר, במעמד אישי – בקיצור: בכל מה שיש.
הם מתחילים עם העניין המיידי: האם
מי שהשתתף בפרוייקט הצליח יותר בבחינות הבגרות. התשובה: לא. ממצא מפתיע למדי
בהתחשב בעובדה שאותם מחוננים זה עתה סיימו שיעורים מיוחדים – בהרבה מקרים יום
בשבוע שבו למדו בנפרד משאר התלמידים – והתוצאה בבגרות היא אפס הבדל. הם
אפילו מצאו שדווקא במקצועות הריאליים ההישגים של המחוננים פחותים יחסית.
יש לזה היבט אקטואלי מעניין. משרד
החינוך מבקש לבטל את בחינות הבגרות במקצועות כמו לשון, היסטוריה, ספרות- מקצועות
הומאניים. ולמקד את הבחינות במקצועות הריאליים יותר כמו מתמטיקה, מדעים, מחשבים
וכמובן אנגלית. מתברר שאותם מחוננים בחרו להתמקד בדיוק במקצועות האחרונים. אבל לפי
הציונים – מדד מפוקפק בפני עצמו – בבחינות הבגרות הם לא ממש מצטיינים.
מבחן הכנסה
החוקרים ממשיכים 20 שנה קדימה
ובודקים האם המחוננים של פעם (היום בני 30-40) משתכרים יותר מתלמידים אחרים שבגרו
והגיעו לשוק העבודה. התשובה: לא. כלומר השוק הכלכלי – לפחות באמת המידה של ההכנסה –
לא מצא שהמחוננים זכאים לגמול גדול יותר.
העניין הכלכלי הזה מעניין בגלל
היבט אחד בו נמצאו המחוננים בעדיפות על פני כל השאר: תוארי דוקטור במוסדות להשכלה
גבוהה. דוקטור באקדמיה משתכר שכר גבוה מהממוצע. ועל אף שלמחוננים של פעם יש ייצוג
עודף בין הדוקטורים של היום – שאר המחוננים אולי משתכרים פחות מהממוצע של כל השאר.
מבחן התוצאה
מה שמוליך לעניין פיקנטי במקצת.
מבין המקצועות הריאליים, המחוננים בורחים מהנדסה. מה שמעלה שאלה מה התועלת שיש
למדינה מההשקעה במחוננים אם הם לא בתעשייה, לא בבנייה, לא בתשתית.
לגבי פורצי דרך במדע אפשר להטיל
ספק. כמה ישראלים פורצי דרך בני 40 אנחנו מכירים?
המדינה משקיעה ממון ציבורי במחוננים
שלא כל כך מצטיינים – לפחות באמות המידה שמשרד החינוך אוהב: ציונים וכסף.
מיותר, לא?
(*) מתברר שטעיתי בזיהוי "יתרת התלמידים". קבוצת הביקורת היתה של מחוננים שלא השתתפו בפרוייקט של משרד החינוך.
