"תהיו
כחלונים" רעם בקולו בנימין נתניהו לפני למעלה מעשור שנים. ראש הממשלה דאז
התכוון לשבח את שר התקשורת שלו, משה כחלון, שבמשמרת שלו התחוללה ירידה במחיר
השימוש בטלפון נייד. כמו נתניהו גם הפרשנים הכלכליים ייחסו את התוצאה הזו ל־"רפורמות"
שהנהיג כחלון. עד שהתברר כי התוצאה הזו נמצאה בכל מדינות אירופה ואסיה, שבהן למרבה
הצער, לא שמעו על כחלון ומעשיו המבורכים. מה שקרה הוא שינוי טכנולוגי שאיפשר
להעביר על "קו טלפון נייד" עשרות מונים יותר מידע מאשר בעבר. כלומר
נוצרה "אבטלה" בגורם ייצור מרכזי לייצור שיחת טלפון. זה, לצד שיפור
ביכולת הטלפון עצמו עשו את העבודה.
אבל משה כחלון
עצמו נתפס כנזר הבריאה. הוא שפרש מפוליטיקה ו־"עשה לביתו", בעיקר עם תרומות
שקיבל מאנשי עסקים למוסד בניהולו. אחרי כשנה חזר, הקים מפלגה, נכנס לקואליציה
ומונה שר אוצר. בתום כהונתו שוב פרש מפוליטיקה ומונה ליו"ר דירקטוריון חברת
האשראי יונט קרדיט. לפני כחודש התפטר ועתה דווח שכחלון ייחקר ברשות לניירות ערך
כמי ששותף לניהול התאגיד הכושל – חסר של עשרות מיליונים בקופה - שבראשו הוא עמד.
שליח פוטין בגרמניה
מתברר שהתופעה
של מינוי פוליטיקאים לתפקידים במגזר העיסקי אינה תופעה ישראלית ייחודית. גרהרד
שרדר היה ראש ממשלת גרמניה, פעל לחיסול ייצור החשמל מכורים גרעיניים, יצר תלות
מוחלטת בגז לייצור חשמל וכאשר פרש התמנה ליו"ר דירקטוריון גזפרום – גדול ספקי
הגז מרוסיה. לפני כמה שנים מונה ליו"ר רוסנפט –התאגיד הרוסי שמפעיל את צינור
הגז לגרמניה. באופן מפתיע שרדר אף תומך ב־"שחרור" אוקראינה מידי
האוקראינים.
מחקר שהתפרסם לא
מכבר שופך אור על כמות ואיכות המינויים הפוליטיים לכלכלה האמריקאית. על פניו נראה
נושא המחקר תמוה. למעט בשלהי כהונתו של דונלד טראמפ לא ניכרו הבדלים של ממש – לבטח
במדיניות כלכלית - בין הרפובליקנים והדמוקרטים. ואם יש כאלה – מה הם רלוונטים
למינויים של חברי דירקטוריונים בחברות פרטיות הנסחרות בבורסה?
המחקר מתחיל
ב־2008 ומסתיים ב־2020. הוא מוצא הטייה פוליטית מובהקת במינויים של דירקטורים.
בסוף התקופה קל לראות צבר דירקטורים המזוהים עם אחת משתי המפלגות.
המחקר ממשיך
לבדוק איך זה קרה. בשלב הראשון קל לזהות בארה"ב גידול בשיעור האנשים המזדהים
עם הרפובליקנים. בשלב השני מזהה המחקר שנבחרים לדירקטוריונים אנשים המקורבים
פוליטית לדירקטורים הקיימים. התופעה מתגברת במיוחד בתקופת כהונת טראמפ כנשיא.
התאגידים, אפשר לשער, מבקשים להתאים עצמם לאופנה הנשיאותית החדשה הזו.
חיזוק לממצאים
האלה נמצא בזהות המתפטרים מתפקיד דירקטור. חלק ניכר מהמתפטרים הם כאלה שדעתם
הפוליטית שונה מזו של רוב הדירקטורים.
מה המחיר של המינוי?
כל זה יכול
להחשב כמשעשע. בכל זאת מה לכל ההמולה הפוליטית הזו עם ניהול 1500 תאגידים הנמצאים
במדד המניות S&P? האם הדירקטור שמזוהה עם המפלגה הדמוקרטית
או הלא־מזוהה פוליטית לא מבקש להניב רווח כמו עמיתו המזוהה עם המפלגה הרפובליקנית?
יהיה מי שיטען
כי דירקטוריון הומוגני־פוליטית הוא יותר יעיל. כי נחסכים בו ויכוחים בעניינים
הנושקים לפוליטיקה. אם כך יש לצפות כי
תאגידים עם דירקטוריונים הומוגנים יהיו רווחיים יותר מאשר הפרלמנט המתקוטט
בדירקטוריונים מעורבים.
הממצא האמפירי:
להפך. נשירת דירקטוריונים שאינם הולכים עם הרוב פוגע בתשואה שהתאגיד מניב לבעלי
המניות שלו. מסקנה: כאשר קונים מניות של תאגיד יש על מי לסמוך.
