העובדה שאחרי כמעט חצי שנה של מלחמה, רבבות הרוגים, כמיליון פליטים והרעבה אין ניצחון העלתה לסדר היום, כעוף החול, ההצעה לאופק מדיני. על טיבו של המושג ומה שעומד מאחוריו נסוב המאמר הנוכחי.
הראשון שהיה לו אופק מדיני היה יו"ר
הסוכנות היהודית בשם דוד בן גוריון. ב־1947 הוא הודיע על הסכמה לתכנית החלוקה (2
מדינות) על אף התנגדות נמרצת הן של הימין ושל רבים מחבריו למפלגת פועלי ארץ ישראל.
משה שרת, לוי אשכול, גולדה מאיר, מנחם בגין (שסיפח
את ירושלים המזרחית והגולן) ויצחק שמיר כיהנו פה כראשי ממשלה ולא הציבו כל אופק
מדיני ביעדים שלהם.
יצחק רבין, שמעון פרס, אהוד ברק ואהוד
אולמרט הציגו אופק מדיני. שני הראשונים באמצעות הסכם אוסלו. ברק ואולמרט ניהלו
מו"מ עם אש"פ שלא הניב משהו שקרוב יותר מהאופק.
בנימין נתניהו, אריאל שרון ונפתלי בנט חיו
בשלום בלי אופק כלשהו.
עד כאן התפלגות ראשי ממשלה ביחס לאופק המדיני.
מכאן למציאות
בן גוריון וממשלתו כבשו במלחמת 1948 שטח
מעבר לתכנית החלוקה. הם העדיפו לספח את השטח הנוסף, להתנחל בו, לסלק ערבים ולשדוד
רכושם.
אצל לוי אשכול וגולדה מאיר נוספו שטחים
והחלה התנחלות שלב ב' שנמשכת בהתמדה מאז ועד היום. גם חסידי האופק המדיני כמו
רבין, ברק ואולמרט המשיכו במסע יצירת עובדות יהודיות בשטחי פלסטין כולה. אריאל
שרון, בתמיכת נתניהו, עשה תרגיל שנקרא התנתקות. אבל, למעט חיסול ההתנחלות היהודית
בעזה, הכיבוש בפועל נשאר בצורת גטו.
אחד הביטויים של אופק מדיני זו הצהרה בזכות
"שתי מדינות". זה העתיד שמוצע עתה שוב על ידי ארצות הברית וחסידיה
בישראל.
האם זה אמין? רבין סרב להתחייב ל"שתי
מדינות" ומכאן הסכם אוסלו שבו אפילו אוטונומיה אין בו. טרם הרצחו הודה רבין
שעשה טעות. פרס, אולמרט וברק פימפמו שתי מדינות תוך כדי התנחלות נמרצת, העדפות
ליישובים יהודיים אף מעבר להעדפות ליישובים בתוך ישראל. וכמובן, שחרור הצבא מכל
הגבלות למען "ביטחון" שפרושו היה בעיקר הריגת חשודים ופיצוץ בתים.
יובל המבלבל
לא מסובך להגיע למסקנה שכל מי שמציע עתה אופק
מדיני חשוד כמאחז את עינינו. כך, למשל, יובל נח הררי שכתב מאמר ב־YNET המסתיים במשפט הבא: "אם ישראל תצליח לפרק את חמאס מנשקו ברמה הצבאית, אבל
תיוותר ללא אופק מדיני, הרי שחמאס ניצח אותנו".
פרופ' הררי הוא אדם מפורסם. ספרו מ־2013 "קיצור תולדות
האנושות" מאיר עיניים. אך מי שקורא את המאמר ב YNET לומד שהחמאס הוא גועל נפש
ושלמילים אופק מדיני אין פשר. הישראלים כבר רגילים למסמוס הזה. אבל נניח שיש
פלסטיני מתעב חמאס שמבקש להבין איפה האופק – הוא נדון לאכזבה.
הדרך אל האופק
ויש את "היוזמה הישראלית" שהיא התארגנות חדשה.
ההתארגנות "מבוססת על קיומו של אופק מדיני". היא מבטיחה שנגיע לאופק
בתכנית "שמתפרסת על פני 3-5 שנים".
איך מגיעים לאופק? המסמך מציע שלושה שלבים שבהם כל מה שייעשה
הוא על הפלסטינים. הם מתבקשים להקים "רשות פלסטינית מחודשת שתפעל באפקטיביות
נגד הטרור ותהיה בסיס למדינה פלסטינית מפורזת בעתיד". מתברר
שה"עתיד" הוא אחרי האופק, ולא חלק ממנו. כלומר מדינה פלסטינית – יוק.
והכי חשוב: ישראל לא נדרשת לשום כלום. רק לשבת ולהתדיין. על מה?
על מה שפלסטין צריכה לעשות. שום חשבון על
הכיבוש. שום פיצוי על נזקים. שום התייחסות לפליטים. שום התייחסות לגבול. רק שנהיה
מנומסים ולא נרים את הזרת בעת שתיית התה בחסות ארה"ב.
כמו שיודע כל ימאי ובעצם כל אדם שיודע שכדור הארץ הוא עגול:
לאופק אף פעם אי אפשר להגיע.
