בין דארפור לברלין



לחברי הממשלה ובמיוחד לראשה ולשר הפנים ברור: "המסתננים" הם מכה שראוי להיפטר ממנה. וגם אם לא מדובר במסתננים אלא בפליטים, רצוי להיפטר מהם גם אם מסובך יותר. ואם למען המטרה הזו צריך  לסלק את בתי המשפט והאמנות הבינלאומיות – כך יהי.
על נדל"ן אומרים כי מה שקובע את מחירו הוא לא השטח ואפילו לא טיב החרסינה. רק המיקום. כך אפשר לומר על מאמרם של שלשה כלכלנים שפירסמו בימים אלה ב"אקונומיק ג'ורנל" מחקר מקיף על הגירה למדינות העשירות בעולם. לבנימין נתניהו, גדעון סער והלוחמים  במהגרים/פליטים/מסתננים הנה מזון למחשבה.

ג'ובאני פרי, פרדריק דוקייר, וצ'אלאר אוזדן לקחו נתוני הגירה של 195 מדינות ובדקו איך  המהגרים השפיעו על מדינות עשירות, לרבות ישראל – החברות בארגון ה –OECD. הממצאים הורסים את  התיזה הישראלית.

השאלה שנבדקה -  איך משפיעה ההגירה על שכר העובדים המקומיים בכל מדינה. הדעה הרווחת היא שהגירה פוגעת בשכר, ובמיוחד בשכר  עובדים מקומיים נטולי השכלה. החוקרים מצאו כי בשנים 1990- 2000 ההגירה או שתרמה לעליית שכר (עד 4%) או, במקרים אחדים  – לאי שינוי. והמעניין מכל: זה נכון במיוחד לגבי "מסתננים" כלומר מהגרים מהסוג שמגיעים לישראל מדארפור ומאריתריאה. באנגליה, שוויץ ולוקסמבורג – שאינן מסננות מהגרים -  נרשמה עליה בשכר עובדים מקומיים נטולי השכלה אקדמית.

זה צד הפלוס. איפה המינוס? במהגרים שעוזבים את מדינתם. למשל, באופנה הנוכחית, ישראלים שעוזבים לברלין. ההגירה החוצה פוגענית וגורמת לירידת שכר של עד 7%. אז למה, ראוי לשאול, ישראל משקיעה מאות מיליונים כדי לחסל את התופעה שיכולה להועיל ולא משקיעה אגורה למניעת מה שמזיק?

זה לא המילקי. זה מודיאנו


נכון שיש קשקשת, במיוחד תקשורתית, סביב המילקי ומחירי המזון. ועוד יותר נכון שהממשלה, שיכולה, לא מתעסקת בזה ברצינות. אבל ההוצאה על מזון היא  כ – 15% ממחיר סל ההוצאה המשפחתי הממוצע – ופחות מכך אצל חברי קהילת מועמדי ברלין.

הסיבה שברלין, לונדון ושאר ערי אירופה קורצות לקהילה היא המועקה של החיים בישראל. כאשר אי אפשר להתחתן ולהתגרש בצורה פשוטה, כאשר אוסרים עליך לאכול פיתה בפסח, כאשר בכל שנה וחצי יוצאים למלחמה שלא פותרת דבר, כאשר אף אחד כבר לא מתיימר שתהיה כאן נורמליזציה ביחסים עם השכנים, כאשר מדי חודש מתגלה עוד בכיר שמעל או הטריד, כאשר עמידה בתור היא מלחמת דחיפות והכוח והצעקות הן ההתנהגות המקובלת בזירה הציבורית, כאשר החינוך הציבורי בלוף ובלי כסף פרטי לא לומדים דבר, שהרי  ב – 35 תלמידים לכיתה אי אפשר ללמוד, כאשר בבית חולים ציבורי הרופא פורש בשעה 2 וכדי לפגוש בו תידרש לשים אלפייה או שתיים. כאשר כך נראים חיי היומיום - אלה חיים לא טובים שלא רק ההווה מעיק אלא אין בהם תקווה. זו הקהילה של מועמדי ברלין.

וכן, פעם זה היה אחרת. בשבוע שעבר נודע כי פטריק מודיאנו יקבל פרס נובל לספרות. יודעים מה ייחודו של מודיאנו? שמספר ספריו שתורגמו לעברית כפול ממספר ספריו שתורגמו לאנגלית. ישראל היתה פעם מקום תרבותי (לפחות עבור קהילת מועמדי ברלין) וראש ממשלתה לא חשב שהדבר הכי חשוב הוא  להתקוטט עם המדינה היחידה שתומכת בנו. אך כשהקטטה עם כל העולם ובנותיו בחוץ ובפנים היא הנוהגת – ברלין עדיפה.

והמילקי הוא סתם תירוץ.

(המאמר התפרסם ב"ידיעות אחרונות" ב – 14.10.2014)


שתפו: