אלמלא הממשלה המצב היה ממש נורא. עובדה:
על פי דו"ח העוני היו ב – 2014 26.5% מהמשפחות עניות. אך הממשלה הואילה בטובה
לעשות מאמץ ועל ידי שימוש במיסים וקיצבאות
ירדו ממדי העוני ל - 18.5%. ואחרי כל המאמץ
הענק הזה ישראל נמצאת במקום ה – 31 (מתוך 32) במדרג עוני המדינות לפי נתוני אירגון ה – OECD.
איך זה, יתהה התוהה, שעל אף מאמץ ממשלתי
כל כך גדול זכינו להיות במקום כל כך גרוע? אולי, בלי הממשלה, מצבנו היה טוב יותר?
הטענה האחרונה הזו עומדת על רגלים
איתנות. לפני שהממשלה התערבה ישראל היתה
במקום ה – 13 ברשימת אותן 32 מדינות. אז איזו מן ממשלה יש לנו ש"מצליחה",
במדינות מיסוי וקיצבאות, להעלות אותנו במדרג העוני?
מה נגיד על פינלנד? זו התחילה עם שיעור
עוני של 33% והגיעה, לאחר התערבות הממשלה, ל-8%. אירלנד מתחילה עם 45% ויורדת ל – 8%. איך זה קורה? התהייה
גדלה כאשר לוקחים בחשבון שישראל היא מדינה צעירה יחסית. שיעור בני 65 ויותר קטן
מאשר ברוב 32 המדינות הנבדקות וכך הממשלה
חוסכת קיצבאות זיקנה בהשוואה למדינות אחרות.
הריקבון פושה
הריקבון פושה
אולי, אם כך, מערכת המס
"אשמה"? אוהבי הסטטוס קוו
מצביעים על כך שהעשירון העליון משלם כ – 40% מתשלומי מס הכנסה. כמה ראוי לחלוב את
העשירים, שואל השמרן המצוי.
הוויכוח הזה מתעורר לאחרונה בעקבות
מאמרם של שלושה כלכלני קרן המטבע הבינלאומית שמצאו כי המדיניות
ה"ניאו-ליברלית" הנוהגת גם כאן וגם ברוב מדינות המערב נכשלה בשני עניינים מרכזיים: ממדי האי-שיוויון
הולכים וגדלים. והמצב הכללי – כפי שנמדד על ידי קצב הצמיחה (הגידול בהכנסה
הלאומית) הוא קרוב לריצפה. משהו רקוב בממלכת הכלכלה.
אסור להתבלבל בין עוני לאי שיוויון. על
פני זמן, ובעולם כולו ולאו דווקא בישראל, ממדי העוני בירידה איטית. זאת לצד עליה
באי שיוויון.
בתיאוריה הכלכלית יש הצדקה לאי שיוויון משום
שלכאורה העשירים חוסכים יותר ומשקיעים יותר. תמורת צמיחה אמורה החברה לשלם בתמורה
עודפת לעשירים היזמים. אבל לאורך זמן התופעה צריכה להיעלם.
בפועל היא נשארת ומתגברת.
והצמיחה – שוקעת.
ישראל, שהיה נדמה שהיא חסינה ממחלת
הצמיחה השוקעת, דועכת לאיטה וברבע הראשון של השנה קצב הצמיחה היה כאחוז
בהשוואה לתחזית של פי שלושה. מה שמלמד, ולא בפעם הראשונה, שכלכלנים יכולים
להתחרות בתחזיות באסטרולוגים: רבי קשקושים.
הנה רעיון שאפשר ויוציא אותנו מהבוץ.
להפוך את מס הכנסה.
זה המס, טמבל
זה המס, טמבל
במקום שיעורי מס הכנסה עולים נקבע שיעור
מס אחיד וראוי. נניח 67% מההכנסה. לדוגמא ניקח נכה 100% ונחליט שהוא ראוי להכנסה של 20,000 שקל נטו לחודש. נכה כזה יקבל
זיכוי של 100% מההכנסה עד 20,000. ונכה עשיר יותר? ישלם 65% מס.
באופן דומה אפשר לקבוע כי כל אדם
שהכנסתו עד 7000 שקל לחודש לא ישלם מס בכלל. השיטה: זיכוי של 7,000 שקל למי
שהכנסתו עד 7,000.
אפשר לשחק עם הזיכויים האלה עד תקרה של
33,000 שקל. למה 33,000? כי זה פי 3 מהממוצע וזה אומר שמי שמשתכר 35,000 שקל ישלם
67% מס על כל הכנסתו. במקרה הזה הוא ישלם יותר מס ממי שמשתכר 33,000 שקל. עומדות
לפניו שתי אפשרויות: לחיות עם זה (למשל מי שהכנסתו 100,000 לחודש יעדיף חלופה כזו).
או להסתפק בשכר של 33,000 שקל.
הממשלה יכולה גם לתת זיכויים למטרות לא
כלכליות. למשל, לבטל את "שרות החובה" (שהיה ונשאר בלוף) לצבא ולתת לכל
מי שיתנדב לשרות אזרחי/צבאי זיכוי נוסף – לכל החיים – של 1,000 שקל לחודש. ומי שלא
רוצה לבלות 3 שנים בגולני או בטיפול בקשישים? שיתברך ויחסוך לקופה הציבורית 1,000
שקל לחודש.
נחיה כך 10 שנים ונראה מה יקרה לצמיחה
ולאי שיוויון.