אם השאלה שבכותרת היתה נשאלת לפני
חמישים, ארבעים, שלושים או עשרים שנה אזי מרבית הכלכלנים מהזרם השולט היו משיבים
בוודאות מלאה: עובדים לא מיומנים בשכר נמוך. איך זה? הם אלה שאמורים ליהנות מהעלאת
שכר מינימום, הלא כן? אלא, יסביר הכלכלן מהזן המדובר, שזה "גול עצמי".
כי העלאת שכר המינימום תגרום לפיטוריהם. שכרם נגמר בהפסדם.
נשים לא יוצלחות? או מועדון הטווסים
יש עשרות מחקרים הקושרים בין שכר/הכנסה
לבין השכלה. במחקרים האלה התוצאה החד-משמעית היא שיותר השכלה מניבה יותר הכנסה.
מי משכיל יותר? גברים או נשים? אם
מסתכלים על האוכלוסייה כולה עדיין יש יתרון להשכלת גברים. אבל אם מסתכלים על עשרים
השנה האחרונות אזי הנשים גוברות על הגברים בכל רמות ההשכלה. אם כך, ראוי לשאול,
איך זה שפערי השכר המגדריים כל כך גדולים?
הפרופסור מכה שנית
אסף רזין הוא מהכלכלנים היותר פוריים בישראל. היקף פירסומיו, לרוב עם אפרים
צדקה, ענק בכמות. לגבי האיכות יש מחלוקות, כפי שיש לגבי כל אקדמאי. הפעם בוחר
לא-פרופסור לעסוק במאמר לא-אקדמי של רזין.
ליודעי חן אין חידוש במתקפה של רזין נגד מדיניות רכישת מטבע חוץ בידי בנק
ישראל. ככלל קשה למצוא אצל הפרופסור נכונות, שלא לומר התלהבות, ממעורבות ממשלתית.
אין לי מושג על דעותיו בענייני חוץ וביטחון אבל בכלכלה/חברה רזין נטוע עמוק בימין.
המפלגה הליברלית
יכול להיות שמעטים שמו לב אבל בעצם
הימים האלה הוקמה "המפלגה הליברלית החדשה". הסיסמא של המפלגה החדשה היא
"חיה ותן לחיות" והיא גם בעד "יישום רפורמות ליברליות וקפיטליסטיות
משמעותיות". ולכן, ומנקודת מבטה של אנרכיסטית ותיקה, מאוד שמחתי שנותנים
לחיות ויש רפורמות משמעותיות.
ונאה דרשה המפלגה החדשה כאשר פרסמה מצע.
ואני הענייה קראתיה בשקיקה ואת מה שמצאתי אני מביאה לידיעת הקוראים שלבטח ייהנו.
טרוצקי צדק
אני מבקש להתחיל את המאמר הזה, שעל אף שמו, עוסק באקטואליה ובעתידולוגיה, בהעלאה
באוב של כמה דמויות מהעבר. יש הטוענים כי היה זה ולדימיר איליץ' לנין שהיה הראשון
להעלות לסדר היום את האפשרות של סוציאליזם בארץ אחת. אבל הרעיון פותח ונזקף לזכותו/לגנותו
של יוזף ויסאריונוביץ' סטאלין, שבאמצעותו ניסה להצדיק את המשטר המזוהה עם שמו
ברוסיה של לפני כ – 100 שנה.
מי פה מנהל?
מי שקורא, מקשיב או צופה בתקשורת הכלכלית יודע על היחס המיוחד לו זוכה חברת חשמל. כאשר היא מרוויחה נטען כי זו תוצאה של מונופול דורסני. כאשר היא מפסידה זה בגלל השכר הגבוה מדי של העובדים שתופסים את ההנהלה והממשלה (בעלת המניות) בביצים. אין תענוג גדול יותר לעיתונאי המצוי מאשר לנגן את השיר המחשמל הזה.
ב – 1994 שונה החוק בגרמניה. עד אז תאגידים היו מחויבים להקצות לנציגי העובדים שליש (ועד חצי בתאגידים גדולים במיוחד) מהמושבים במועצת המנהלים המפקחת על ההנהלה. מאותה שנה החובה הזו נשארה בתאגידים קיימים ובתאגידים חדשים המעסיקים יותר מ – 500 עובדים.
שינוי חוק הוא הזדמנות פז למחקרים כי יש כאן שינוי בכללי המשחק שנעשה ביוזמה חיצונית ולא כתוצאה מהליכים פנימיים. החוקרים התעלקו על נתוני העסקים שבהם לא נאלצו להקצות לעובדים מקומות במועצת המנהלים והישוו אותן לתאגידים שבהם החובה נשארה. האם יש הבדל בין התאגידים משני הסוגים?
הממצאים מדברים
הטענה נגד שיתוף עובדים בניהול מתמקדת כרגיל בהשקעות. זה המשך של סיפור חברת חשמל הישראלית. העובדים, כך נטען, מעוניינים אך ורק בשכר ולכן רמת ההשקעות של תאגיד בניהול מעורב תהיה נמוכה יותר. הממצא הגרמני מפריך את זה לחלוטין. הם מצאו ששיעור ההשקעות דומה, ולרוב אף גבוה יותר, בתאגידים בניהול מעורב מאשר בתאגידים שבהם בעלי המניות הם מנהלים בלעדיים. יותר מזה: יחס הון/עבודה גדל בתאגידים בניהול מעורב. ללמדנו, כנראה, שאמנם העובדים מתעניינים בשכר אלא שפונקציית השכר אינה מה מקבלים בחודש הקרוב אלא מה יהיה השכר לאורך שנים. ואם מישהו מעלה על דעתו כי אחת מתופעת הלוואי של ההשקעות האלה היא צמצום מספר המועסקים – טעות בידו. אם כבר, קרה ההפך. ואם מישהו מעלה על דעתו שהתאגידים המעורבים יוציאו נתח גדול יותר מהייצור לקבלני משנה – גם זו טעות שבעובדה. ואם יעלה ויבוא איש הימין שיטען כי התאגידים המעורבים מימנו את כל הפעילות הזו באמצעות הלוואות, בהשוואה לתאגידים שבהם רק בעלי המניות מנהלים – גם זו טעות. אין הבדל.
המסקנה הכלכלית
האם יש מסקנה כלשהי לממצאים האלה מעבר לעובדה שתאגידים בניהול מעורב משקיעים יותר מבלי להשפיע לרעה על הרווחיות? מחקר כזה מראה שרוב השאלות הכלכליות לכאורה הן פוליטיות. מה שנראה כוויכוח כלכלי/ניהול עסקים אינו כזה. התשובה אינה בטכניקה הכלכלית אלא בפוליטיקה. בחברה. ביחסי אנוש.
צפרדע נוסח אובר
"בזו אחר זו שולפות הערים מהלכים
לצמצום נזקי השיתופיות". המשפט הזה בואריאציות שונות מסתובב במאמר "אנטיאובר" שכתבה מירב מורן ב"הארץ". הכשל המרכזי בטיעון הזה הוא
שהכותבת כנראה בלעה את הצפרדע השיווקית שמציע " אובר" – שרות הסעת נוסעים
הפועל באמצעות אפליקציה הדומה לזו של GETT ודומיה בישראל.
רגלי צפרדעים נחשבים מעדן קולינרי. אבל
צפרדע שלמה היא עניין קולינרי מגעיל למדי. "אובר" הוא תאגיד ענק בקנה מידה
בינלאומי שהצליח להאכיל את הציבור בתבשיל תחבורתי-כלכלי מגעיל עוד יותר.
המחסור מחריף
השבוע התבשרנו כי הסיבה למצבם הרעוע של
זקנים בבתי אבות, ובמיוחד הסיעודיים שבהם, הוא מחסור בעובדים. ח"כ מרב כהן
(כחול לבן) ואחמד טיבי (הרשימה המשותפת) דיברו בכנסת על העניין. ואילו ח"כ
יריב לוין (כנראה ממלא מקום שר הרווחה שבחר לשהות בפורטוגל) אישר שיש בעיה אלא
שהצרה הזו תיפול לחיקה של הממשלה הבאה. למה לא הממשלה הנוכחית? אני מעריך שלא בא
לה. היא עסוקה בסיעוד עצמי.
פועלים לאומיים
"מען" הוא ארגון עובדים
שמעטים מכירים היטב, ורבים לא שמעו עליו כלל. מאתר הארגון אפשר להבין מדוע: הוא
חתום על הסכמים קיבוציים עם פחות מעשרה מעסיקים. לנוכח העובדה שכשני שלישים
מהשכירים בישראל אינם מאוגדים, לא מסובך להגיע למסקנה כי התודעה המעמדית בישראל
היא על הפנים.
מי שבוחן את פעילותה של ההסתדרות "הכללית"
– הארגון היציג הגדול ביותר בארץ – רואה שמדובר בארגון עובדים הפועל בעיקר כלובי
לחקיקה, ולא בהגנה אקטיבית על עובדים שנפגעו או נוצלו. עיתון "הארץ"
נוהג לקטר על היותה של "הכללית" זרוע של ה"וועדים החזקים" להשגת
תנאי שכר טובים וקביעות על חשבון השכירים "החלשים" יותר. אם "הארץ" צודק, ייתכן שזו הסיבה
שמרבית השכירים ממאנים להצטרף להסדרים קיבוציים אף שהדבר היה משפר את תנאי ההעסקה
שלהם, לפחות בכל הנוגע למי שאינו עובד בענף ההיי-טק.
