הפרופסור מכה שנית

אסף רזין הוא מהכלכלנים היותר פוריים בישראל. היקף פירסומיו, לרוב עם אפרים צדקה, ענק בכמות. לגבי האיכות יש מחלוקות, כפי שיש לגבי כל אקדמאי. הפעם בוחר לא-פרופסור לעסוק במאמר לא-אקדמי של רזין.

ליודעי חן אין חידוש במתקפה של רזין נגד מדיניות רכישת מטבע חוץ בידי בנק ישראל. ככלל קשה למצוא אצל הפרופסור נכונות, שלא לומר התלהבות, ממעורבות ממשלתית. אין לי מושג על דעותיו בענייני חוץ וביטחון אבל בכלכלה/חברה רזין נטוע עמוק בימין.

לא מכבר פירסם מאמר נוסף באותו נושא וזאת אחרי שבנק ישראל, שהפסיק את מדיניות רכישת המט"ח חודשים ארוכים, "חזר לסורו". רזין כלל לא שאל את עצמו ואת קוראיו למה בנק ישראל עושה את הגועל נפש הזה. עצם המעשה הוא פסול.

אם כך, אני אשאל ואף אשיב. בנק ישראל בדעה – ומותר לחלוק עליה – שיש מקום ל"מדיניות מוניטרית מרחיבה". למה? אני מעריך, אבל אף אחד לא יודה בזה, כי הסיבה היא ש"כולם" עושים את זה. כולם, כלומר הבנק המרכזי האמריקאי והבנק המרכזי האירופי. והבנק המרכזי של יפן ועוד כהנה וכהנה. אז גם אנחנו נעשה כמנהג הגויים ונעשה "הרחבה".

מרחיבים את המתניים

איך עושים הרחבה? בספרי הלימוד שכתבו רזין וחבריו לדעה עושים כן על ידי הורדת ריבית. כאשר הריבית יותר נמוכה העסקים משתמשים ביותר אשראי כדי לבצע השקעות. וכך נוצרת הרחבה אמיתית באמצעות יותר כסף זול.

אלא שיש בעיה: אתם יודעים איך נראה סולם? יופי! בענייני ריבית אנחנו עומדים על המדרגה הראשונה שנמצאת רבע אחוז מעל לקרקע, כלומר מעל לאפס. להוריד את הריבית ברבע אחוז זה בערך כמו להוסיף כפית מלח למרק שהוא מלוח מדי. ממש לא יעזור. יש הגורסים כי לריבית אפס יש תופעות לוואי נוספות שלא ניכנס אליהן. נסתפק במשל המרק-המלוח-מדי.

איך עושים "הרחבה מוניטרית" כאשר אנחנו בתחתית הסולם? האמריקאים והאירופים וגם היפנים עושים את זה כך: הם מדפיסים כסף וקונים באמצעותו אגרות חוב. כלומר מנפחים את הבורסה למחירים אבסורדיים. כאשר הבנק המרכזי קונה אגרות של הממשלה. התוצאה, בישראל, של מהלך כזה היא להרוס לכולנו את הפנסיה כי כספי הפנסיה מושקעים בעיקר באג"ח ממשלתי (כדי להבטיח לחוסכים יציבות וביטחון). ואם הממשלה מוכרת אג"ח בריבית אפס – הפנסיה בדרך להיות שווה לריבית. ואם הבנק המרכזי קונה אג"ח של תאגידים המשמעות היא לתת כסף לטייקונים. מגיע להם? ממש לא.

הליקופטר זורק דולרים

האם יש חלופה? בוודאי ובוודאי. מילטון פרידמן היה פרופסור קצת יותר מוערך מאסף רזין וימני בדיוק כמוהו. אלא שבנקודה הזו הוא הציע לקחת את הכסף שהודפס על ידי הבנק המרכזי במסגרת אותה "הרחבה", לשים אותו בהליקופטר ולפזר את הכסף כדי שהציבור יאסוף אותו – ויבזבז אותו. רעיון מבריק ומקורי. אלא שחכמי הכלכלה שונאים אותו כי הוא "הרחבה פיסקלית" כלומר משהו שדומה להוצאת כסף בידי הממשלה, וזה גם פויה וגם "לא מוניטרי" למרות שהכסף (money) הוא השחקן הראשי.

גם בנק ישראל לא חובב הליקופטרים. אם כך, מה נשאר? יש בארץ דאגה קלה ליצוא. לא הייתי זבוב על הקיר בחדר שבו הדבר הוחלט, אבל כנראה בגלל זה החליטו בבנק ישראל לקנות דולרים באותם שקלים שהדפיסו. הבנק קונה דולרים בשקלים חדשים מהניילונים, הביקוש לדולר עולה, מחירו עולה, כלומר השקל מופחת וזה טוב ליצואנים, שבלי לשנות את מחיר תוצרתם בדולרים מסוגלים לקנות יותר שעות עבודה, שירותים מקומיים וכו', הרבה יותר גרוע מהליקופטר אבל הרבה יותר טוב מצ'יפור טייקונים והרס הפנסיה.

בסוף רזין טוען כי אם יהיה בבנק ישראל "יותר מדי" מט"ח "ישראל תיחשף לסיכוני תשואה על תיק הנכסים". וואו. על ה – 115 מיליארד דולר שבקופה אולי, לא בטוח, לא נרוויח. אסון ענק. אגב, למה בכלל בנק ישראל צריך להרוויח? מה, הוא חנות מכולת?

שתפו: