מי שקורא, מקשיב או צופה בתקשורת הכלכלית יודע על היחס המיוחד לו זוכה חברת חשמל. כאשר היא מרוויחה נטען כי זו תוצאה של מונופול דורסני. כאשר היא מפסידה זה בגלל השכר הגבוה מדי של העובדים שתופסים את ההנהלה והממשלה (בעלת המניות) בביצים. אין תענוג גדול יותר לעיתונאי המצוי מאשר לנגן את השיר המחשמל הזה.
ב – 1994 שונה החוק בגרמניה. עד אז תאגידים היו מחויבים להקצות לנציגי העובדים שליש (ועד חצי בתאגידים גדולים במיוחד) מהמושבים במועצת המנהלים המפקחת על ההנהלה. מאותה שנה החובה הזו נשארה בתאגידים קיימים ובתאגידים חדשים המעסיקים יותר מ – 500 עובדים.
שינוי חוק הוא הזדמנות פז למחקרים כי יש כאן שינוי בכללי המשחק שנעשה ביוזמה חיצונית ולא כתוצאה מהליכים פנימיים. החוקרים התעלקו על נתוני העסקים שבהם לא נאלצו להקצות לעובדים מקומות במועצת המנהלים והישוו אותן לתאגידים שבהם החובה נשארה. האם יש הבדל בין התאגידים משני הסוגים?
הממצאים מדברים
הטענה נגד שיתוף עובדים בניהול מתמקדת כרגיל בהשקעות. זה המשך של סיפור חברת חשמל הישראלית. העובדים, כך נטען, מעוניינים אך ורק בשכר ולכן רמת ההשקעות של תאגיד בניהול מעורב תהיה נמוכה יותר. הממצא הגרמני מפריך את זה לחלוטין. הם מצאו ששיעור ההשקעות דומה, ולרוב אף גבוה יותר, בתאגידים בניהול מעורב מאשר בתאגידים שבהם בעלי המניות הם מנהלים בלעדיים. יותר מזה: יחס הון/עבודה גדל בתאגידים בניהול מעורב. ללמדנו, כנראה, שאמנם העובדים מתעניינים בשכר אלא שפונקציית השכר אינה מה מקבלים בחודש הקרוב אלא מה יהיה השכר לאורך שנים. ואם מישהו מעלה על דעתו כי אחת מתופעת הלוואי של ההשקעות האלה היא צמצום מספר המועסקים – טעות בידו. אם כבר, קרה ההפך. ואם מישהו מעלה על דעתו שהתאגידים המעורבים יוציאו נתח גדול יותר מהייצור לקבלני משנה – גם זו טעות שבעובדה. ואם יעלה ויבוא איש הימין שיטען כי התאגידים המעורבים מימנו את כל הפעילות הזו באמצעות הלוואות, בהשוואה לתאגידים שבהם רק בעלי המניות מנהלים – גם זו טעות. אין הבדל.
המסקנה הכלכלית
האם יש מסקנה כלשהי לממצאים האלה מעבר לעובדה שתאגידים בניהול מעורב משקיעים יותר מבלי להשפיע לרעה על הרווחיות? מחקר כזה מראה שרוב השאלות הכלכליות לכאורה הן פוליטיות. מה שנראה כוויכוח כלכלי/ניהול עסקים אינו כזה. התשובה אינה בטכניקה הכלכלית אלא בפוליטיקה. בחברה. ביחסי אנוש.
