"מען" הוא ארגון עובדים
שמעטים מכירים היטב, ורבים לא שמעו עליו כלל. מאתר הארגון אפשר להבין מדוע: הוא
חתום על הסכמים קיבוציים עם פחות מעשרה מעסיקים. לנוכח העובדה שכשני שלישים
מהשכירים בישראל אינם מאוגדים, לא מסובך להגיע למסקנה כי התודעה המעמדית בישראל
היא על הפנים.
מי שבוחן את פעילותה של ההסתדרות "הכללית"
– הארגון היציג הגדול ביותר בארץ – רואה שמדובר בארגון עובדים הפועל בעיקר כלובי
לחקיקה, ולא בהגנה אקטיבית על עובדים שנפגעו או נוצלו. עיתון "הארץ"
נוהג לקטר על היותה של "הכללית" זרוע של ה"וועדים החזקים" להשגת
תנאי שכר טובים וקביעות על חשבון השכירים "החלשים" יותר. אם "הארץ" צודק, ייתכן שזו הסיבה
שמרבית השכירים ממאנים להצטרף להסדרים קיבוציים אף שהדבר היה משפר את תנאי ההעסקה
שלהם, לפחות בכל הנוגע למי שאינו עובד בענף ההיי-טק.
"מען", אם כן, הוא זעיר
שבזעירים בשוק ארגוני העובדים. יש החושבים כי אחת הסיבות לכך היא הזיהוי של הארגון
עם עמדות שמאליות באשר לסכסוך הישראלי-פלסטיני. אבל מתברר כי עמדות הפוכות – תמיכה
בימין – אינן מניבות תמיכה אף הן: ארגון עובדים אחר - הסתדרות העובדים ה"לאומית" – אינו
מצליח הרבה יותר מ"מען".
מען נ' מיה
מען אינו מנסה לנגוס בנתח השוק של
הכללית והלאומית. הוא פונה למי שאינם
מאוגדים. וכך, בקיץ האחרון נרשמו כמה עשרות מעובדי מפעל "מיה תעשיות
מזון" ל"מען", ובעקבות זאת הודיע הארגון למפעל שבידיו הסכמה של שליש מהעובדים והוא מעתה הארגון
היציג שלהם, כפי שקבוע בחוק.
העובדות בנוגע למה שקרה מאז מפורטות בפסק
הדין (ס"ק 58053-08-19) שניתן בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים. על אף פניות
חוזרות ונשנות של "מען" להנהלת המפעל, היא סירבה לבקשות הארגון להיפגש
ולנהל מו"מ על הסכם עבודה קיבוצי. משפנתה "מען" לבית המשפט קרה נס
משמיים – בתוך 24 שעות הודיעה הסתדרות העובדים ה"לאומית" כי היא הארגון
היציג של עובדי המפעל, משום שאצלה רשומים עובדים רבים יותר מב"מען". אין
מה לדבר: ה"לאומית" הוכיחה כושר קרבי נדיר בגיוס חברים.
אלא שהחוק אוסר במפורש תרגילים כאלה. מרגע
שארגון אחד, במקרה הזה – "מען", מודיע שהוא הארגון היציג, חלה תקופת
צינון על ארגוני עובדים אחרים.
מיה נ' החוק
איך גילו לפתע ה"לאומיים" את
עובדי מפעל "מיה"? בית הדין אינו מסתיר את דעתו כי ההנהלה הייתה מעורבת:
היא אפשרה לנציגי הסתדרות העובדים ה"לאומית" להיכנס בשערי המפעל ולגייס
עובדים ומנעה מ"מען" לעשות את אותו הדבר. ולא רק זאת, פסק הדין מביא
ראיות נוספות לכך שנציגי ההנהלה פעלו בקרב העובדים כדי שיפרשו מ"מען" ויעברו
ל"לאומית" – עניין שאף הוא אסור לפי חוק. בקיצור: כמה מפתיע שבמפעל
בבעלות יהודית הממוקם במישור אדומים ומעסיק בעיקר עובדים פלסטינים, התגלתה ה"לאומית"
כמשת"פית של ההנהלה.
ההנהלה ניסתה לנגן על הרגשות הפטריוטיים
של בית הדין. היא טענה כי "מען" הוא כמעט ארגון טרור ושהוא תומך
בפלסטינים מסיבות פוליטיות. ההנהלה לא תהתה על קנקנה הפוליטי של ה"לאומית",
כמובן, אף שהמילה "לאומית" בשמה מכוונת ליהודים בלבד, כמו בחוק הלאום.
בית הדין פסק (בהתנגדות נציג המעסיקים,
איך לא) לטובת "מען", והארגון זכה לפיצוי של 160,000 שקל מהמפעל. ארבעה
חברי ועד שפוטרו או הושעו במהלך המאבק הוחזרו לעבודה ויקבלו כל אחד 40,000 שקל.
איפה המושל הצבאי
לא רבים מהמאמרים המתפרסמים כאן
מסתיימים בסוף טוב, וגם לסיפור הזה יש טעם לוואי רע: בכמה מקומות בפסק הדין השופט מציין
כי הנהלת המפעל הבטיחה לעובדים, שיעזבו את "מען" ויצטרפו
ל"לאומית", הטבות שכר ו....תלוש משכורת. מילא תוספת שכר, אבל אי הנפקת
תלוש משכורת לעובד היא עבירה על החוק. איך ייתכן שעבירה ברורה כל כך נעלמה מעיני
השופט וגורמי האכיפה?
ובכן, בכל בנוגע לעובדים פלסטינים, מישור אדומים (ואולי גם מקומות
אחרים) הוא המערב הפרוע. המִנהל האזרחי יודע היטב להוציא צווים להפסקת בנייה פלסטינית
באמתלה של עבירה על החוק, אך כשזה מגיע לשמירה על חוקי העבודה ולזכויות של עובדים
פלסטינים – הוא מאפשר ל"שוק החופשי" להפר את החוק בריש גלי.
