חבר שלי שלח,
במסגרת מועדון הווטסאפ המקובל בימים אלה, את החידוד הבא:
שאלה מס' 1
יש לך מכונת
הנשמה אחת לשני חולי קורונה בעלי קשיים נשימתיים טרמינלים: נער בן 16 ללא מחלות
אחרות, וגבר בן 80, חולה סוכרת , שעבר ניתוח מעקפים לפני חצי שנה. מי יחובר?
שאלה מס' 2
כמו בשאלה מס'
1, אבל הפעם הגבר הוא הרבי מגור.
העקיצה היא כלפי
מנהל בית החולים הדסה בירושלים, זאב רוטשטיין, שלפני זמן סידר לאישתו של הרבי מגור
חדר כפול ונפרד במוסד אותו הוא מנהל. רוטשטיין יודע מאיפה משתין הדג הממשלתי
ומתנהג בהתאם. כמובן, איך לא, במסגרת החלטות רפואיות למהדרין. ומי שמרים גבה היה
צריך לקרוא את הראיון ב"הארץ" עם האיש שדיווח שאין בהדסה מכונות להנשמה
לחולי קורונה וכי כולן נמצאות אצל הדג המשתין.
ועכשיו לעניין
החשוב באמת. מה התשובה לשאלה מס 1? במהלך הימים האחרונים שוחחתי עם כמה אנשים
וכולם, ללא יוצא מהכלל, השיבו כי את המכונה הבודדת שנשארה פנויה יש לתת לצעיר.
באופן מפתיע לאנשים שכל ימיהם הצביעו מרצ ושמאלה התשובה נומקה בכך שהצעיר יוכל
לתרום לחברה בעוד שהזקן מהווה עתה ויהווה בעתיד רק נטל.
תקדים פליאה אלבק
זה מסוג
החשבונות שעושים בבתי משפט בחישוב נזק שנגרם לתובע בגין רשלנות של רופא. אם הנפגע
בן 30 אז נותרו לו – סטטיסטית - עוד 60 שנות חיים. תכפילו את זה ב-120 אלף שקל
לשנה שכר שהולך לאיבוד – ותגיעו ל – 7.2 מיליון. ואילו הנפגע הוא בן 80 נותרו לו- סטטיסטית - 10 שנים.
אף שקל לא הלך לאיבוד כי האיש לא עובד ממילא. תכפילו אפס בעשר ותקבלו 0. כמה טוב
שיש אקטואריה וסטטיסטיקה.
בהקשר הזה ראוי להזכיר את עו"ד פליאה אלבק
שהיתה מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה. ב - 1991 התפרסם
מסמך פנימי שבו חיוותה את דעתה לדחות תביעת פיצויים של תושב חאן יונס שאשתו נהרגה
בפעולת צה"ל. במסמך זה טענה בין היתר כי "פרט לכל ההגנות הרגילות, צריך
לטעון שהתובע רק הרוויח ממות המנוחה, שכן בחייה היה חייב לפרנס אותה ועתה איננו
חייב בכך - לכן נזקו הוא לכל היותר אפס".
והנה עברו לנו כמעט 30 שנה והטיעון המנוול של
אלבק מושמע והפעם נגד קשישים. אז נהרוג אותם ראשונים, למה מה קרה? הם לא תורמים
לצבא, לילודה, להכנסה הלאומית. רק הוצאות יש עליהם.
הרופא יחליט?
אפשר, איך לא, לטעון להפך. לפי כל הסטטיסטיקות
הצעיר יוכל להבריא גם בלי המכונה. למה? כי הוא צעיר ולפי אותן סטטיסטיקות הוא פחות
פגיע מהזקן. אז ניתן את המכונה לזקן.
אלא שבשאלה שני החולים במצב נשימתי זהה וטרמינלי.
הם שונים זה מזה בגיל ובמחלות רקע אצל הזקן. לכן שניהם נזקקים כרגע למכונת הנשמה.
יש רק אחת. מי מקבל?
כמה מנשאלי השיבו כי צריך להפקיד את ההחלטה בידי
הרופאים. אלא שזו אינה שאלה רפואית כלל וכלל. כנכתב: שניהם במצב נשימתי זהה. אין
כאן בכלל שאלה של מומחיות רפואית. יש כאן רק שאלה מוסרית. ובענייני מוסר רופאים
מבינים כמו כל אדם אחר.
כדי לסבך את הדיון נניח כי שני החולים הם בני
אותו גיל אלא שאחד סטודנט באוניברסיטה והשני לוקה בתסמונת דאון (אוטיסט). האם מבחן התרומה העתידית של
הסטודנט מול ההוצאה – הנטל – של האוטיסט עדיין בתוקף? אז מי מקבל?
אני מניח כי בדוגמה האחרונה כל הנשאלים יהססו
לתת את המכונה לסטודנט. לפתע מבחן הגיל נעלם ונשאר רק האגואיזם: מי צריך את כל
נתמכי החברה. הם רק נטל. אבל מה? לא נעים להגיד את זה בקול רם.
על האוטיסט אולי יש מידת רחמים. אז הבה נחליף
אותו באדם בן גילו של הסטודנט אלא שהוא אסיר עולם בגין רצח שלושה אנשים. מה התשובה
לכתב החידה? עכשיו יותר קל לשים חבל על צווארו של האסיר, שהרי לפי הסטטיסטיקה 90%
מהרוצחים לא משתקמים.
פתרון החידה
אנחנו, בהכללה, מסתתרים מאחורי סטטיסטיקה כדי
למצוא עבורנו פתרונות. סטטיסטיקה לעולם לא מסייעת במקרה ספציפי. הצעיר של שאלה מס
1 יכול למחרת לצאת לרחוב ולהידרס וכל סיפור התועלת שלו היה כלא היה. הסטטיסטיקה,
במקרה כזה, לא משתנה בכלל.
ולכן אין מפלט מהחלטה מוסרית. ובמקרה הזה אין
כזו. יש רק החלטה הכי פחות פוגענית: הגרלה.
זה לא שייך רק למכונות הנשמה לחולי קורונה. זה
נכון למועמדים לתפקיד כלשהו. למועמדים לבתי ספר. בכל מקום שבו אין איזמל שיודע
להפריד בין שווים.
