כאשר מסתכלים על האנשים העשירים ביותר קל לזהות מהיכן הגיע הממון. בהסתברות גבוהה למדי התשובה היא: ירושה. נכון, יש אגדה אמריקאית ולפיה כל אחד יכול להתעשר. אני לא בא להרוס אגדות אלא להתעסק בעובדות: מימוש האגדה במציאות הוא נדיר למדי.
השאלה ההפוכה
דורכת על היבלת של "מדע הכלכלה". מדוע, בהרבה מאוד מקרים, גם עוני עובר
בירושה? התשובה המגחיכה היא "כי אין להם כסף". בנוסח הטאטולוגי הזה טמון
המוקש במחשבה הכלכלית. כי אם הבעיה היא שאין כסף – אז שהמדינה תיתן, והבעיה תיפתר.
ממש לא, יאמרו
המתנגדים. אם תיתן להם כסף, העניים יתמכרו למתנה – ולא לפרנסה. הם עניים כי הם
בטלנים, יסבירו למשל תומכי דונלד טראמפ בארה"ב ובפורום קוהלת. מדינת הרווחה, הם מסבירים, רק
מנציחה את הבטלנות, ומכאן את העוני.
השכלה והכנסה
התשובה לכל אלה –
לפחות מאמצע המאה הקודמת – היא בהשכלה. השכלה, והעדויות הסטטיסטיות מרובות, היא
המפתח להכנסה. ובמונחי כלכלה: התשואה להשכלה היא גבוהה. אלא שבעשרים השנה האחרונות
התגלו כמה "השכלות" שהניבו תשואה אפסית: תעודת בגרות כבר אינה מפתח כלל.
תואר שני בספרות סקנדינבית במדינה לא סקנדינבית – מניבה תשואה חיובית בדוחק.
בישראל מי שלומד תנ"ך ולימודי דת יהודיים מתפרנס מזה רק בגלל שהמדינה מחייבת
עוללים ללמוד את זה – ובכך יוצרת ביקוש והכנסה למלמדים את המקצועות האלה. בלי חובת
בגרות בתנ"ך לבעלי השכלה תנ"כית היה ותק בקרב המובטלים. וזה נכון גם
למורים לדקדוק עברי, למשל.
מה שעוד מעניין
בפרק ההשכלה הוא שהתשואה להשכלה אקדמית נמצאת בירידה איטית. יוצאת יחידת המיחשוב
של הצבא משתכרת בהרבה מקרים יותר מאשר בוגר האוניברסיטה במתמטיקה.
ברור היום, כי
השכלה – לרבות השכלה מקצועית, ולא רק אקדמית יכולה לעזור להעלאת ההכנסה. אבל זה לא
מספיק. אם ניקח שני אנשים שווי השכלה האחד יהודי והשני ערבי, אז בישראל 2021 זה
משחק מכור. אופציות התעסוקה של ערבים משכילים מצומצמת בהשוואה עם יהודים. וסתם
גזענות, כבר אמרנו? זה נכון בהרבה מדינות של "מיעוטים צבעוניים"....
אם כך מה חדש
תחת השמש?
בימים אלה
התפרסם נייר עבודה שמנסה למצוא תשובה לשאלה: האם עוני הוא כרוני. האם קיימת מלכודת
עוני שקשה לצאת ממנה?
נקודת המוצא של
החוקרים היא העובדה שבעולם רוב העניים עובדים. המציאות הישראלית בה אנשים מבוגרים
מתבטלים מעבודה מרצון – גברים יהודים שהוסללו
לעוני, באוהלה של תורה – היא נדירה בעולם. אם מסתכלים בישראל על גברים ערבים –
רובם הגדול עובד או מחפש עבודה.
דגים וחכות
אם מלכודת העוני
היא המציאות, הרי התרופה יכולה להיות – וזה החידוש – לא במתן קיצבאות אלא
ב"דחיפה הגדולה", כהגדרת החוקרים. מתן קיצבאות או תלושי צריכה כמקובל
בארה"ב היא האלטרנטיבה המקובלת שבבסיסה ההנחה שהעניים נטולי כישורים להשתכר
יותר. זו למעשה ההנחה הסמויה במתן קיצבאות לתלמידי ישיבות. אין להם מושג במשהו
שהכלכלה משתמשת בו – ודינם נחרץ לבורות וקיצבאות.
הקושי הגדול הוא
באיבחון "המחלה". אין יודעים האם העוני מקורו בחוסר יכולות או בחוסר
אפשרויות. החוקרים בדעה שמצאו את גיזת הזהב שמאפשרת לאבחן את התופעה.
המסקנה חד
משמעית: עדיף לתת לעניים "דחיפה גדולה" באמצעות הון שאינו בהכרח כספי.
או בלשונה של הסופרת אן ריצ'י: לתת להם חכות, ולא דגים. העוני המתמשך מקורו לרוב באפשרויות
מוגבלות ולא ביכולות מוגבלות.
יש אנשים שההון
המתאים הוא השכלה. יש אנשים שההון המתאים הוא נגריה. יש אנשים שההון המתאים להם
הוא מטאטא חשמלי. יש אנשים שההון המתאים להם הוא משאית. וכך הלאה. מהניסוי שהם
ערכו השקעה הונית עושה את החילוץ מעוני באופן מוצלח יותר.
