ב־1995 הסתכמה ההכנסה הלאומית בישראל ב־213
מיליארד שקל של אותם הימים. ב־2021, השנה האחרונה לגביה יש נתונים, הסתכמה ההכנסה
הלאומית ב־1157 מיליארד שקל. בדרך היו מי שהפסידו 68 מיליארד שקל. הנה לפנינו תכנית
הימורים שכמוה לא תמצאו בטוטו ובלוטו, לא נלמדת במחלקות לכלכלה באוניברסיטאות ולא דנים
בה במשרד האוצר: מי המפסידים? התשובה בהמשך.
בחודש האחרון יצאה ההסתדרות במבצע מודעות על
"שני מיליון עובדים רעבים לשכר מינימום של 40 שקל לשעה" (שכר המינימום
לשעה הוא כיום 29.12 ₪). הרעיון לקוח מסיסמת הבחירות של ש"ס על "400,000
עניים רעבים". ואם הגענו עד לש"ס נזכור כי אריה דרעי התחייב כי בלי
תלושי מזון לאותם רעבים לא יהיה תקציב לממשלה. הנה עוד נושא להימורים.
האם ההסתדרות תצא למאבק על העלאת שכר
המינימום? או שמא תעדיף להסתפק בהסכם עבודה חדש לעובדי המגזר הציבורי? או, זה ממש
יהיה קומוניזם במהדורה לא צפוייה: על שני העניינים גם יחד?
השכר העולה
הנה פתרון החידה: אותם 68 מיליארד שקל הם
הסכום שנגרע בסך כל ההכנסה הלאומית ב־2021, יחסית ל־1995, מהתמורה לעבודה שכירה
ועבר בעיקרו לתמורה להון ומקצתו לעבודה של עצמאיים. כלומר, המפסידים של 68 מיליארד
הם השכירים שאותם ההסתדרות מתיימרת לייצג. בישראל יש היום כ־4 מיליון שכירים. אם
נחלק את אותם 68 מיליארד נמצא כי כל שכיר הפסיד 1400 שקל לחודש. בהתחשב בכך שהשכר
החציוני הוא בערך 6400 שקל לחודש ברוטו – הפסד של 20% הוא משהו שאין להקל בו ראש.
אבל, יסבירו יודעי דבר, השכר הממוצע עלה עלה
מ־1995 ועד 2021. זה נכון. ואפילו עלה פי 2.6. יפה, לא? אבל ההכנסה הלאומית עלתה
פי 5. מכיוון שהשכר הממוצע גבוה מהחציוני – לא מסובך להבין את ה"רעב" של
יותר ממחצית השכירים.
די מתבקש, בהינתן הנתונים האלה, להצביע על
ההסתדרות כמי שחדלונה איפשר את ההתפתחות הזו. ואכן האירגון היציג של מרבית העובדים
המאוגדים הוא סקנדל מתמשך. אבל הסיפור היותר רציני הוא הכלכלה החופשית.
החופש לעשוק
זהו המודל הכלכלי המועדף על ידי כמעט כל
הכלכלנים. החופש הוא המנוע מאחורי התחרות. והתחרות – זה מוסכם על כל הכלכלנים –
היא המנוע של הכלכלה. המוקש הוא במילה "חופשית".
ירידת חלקה של התמורה לעבודה מתוך ההכנסה
הלאומית אינה ייחודית לישראל. כלכלן בקרן המטבע הבינלאומית השתמש בנתוני
ארה"ב לבדוק את התופעה. הוא מראה, ראשית, כי יחסי הון־עבודה לא השתנו. כלומר
יחידת הון – למשל מכונה – לא נזקקת עתה לפחות עובדים מאשר בעבר. ולכן השימוש
בטכנולוגיה מתקדמת יותר לא הוא שגרם לשימוש בפחות עובדים ומכאן לירידת חלקה של
העבודה בהכנסה הלאומית.
שנית, הגורם העיקרי שהביא לתוצאה הזו הוא
הריכוזיות. ובתרגום שלי: התחרות החופשית צמצמה את התחרות. הריכוזיות בכלכלה
המפותחת גדלה. נתח השוק של התאגידים הגדולים עלה, מה שאיפשר להם להכתיב מחירים
גבוהים יותר – שמתגלגלים לתמורה לבעלי התאגידים.
החופש הכלכלי, ללא מגבלות, פוגע בתחרות
ומעצים ריכוזיות. האויב הכלכלי הוא התאגיד הגדול. ומה שמייצר אותו הוא החופש הלא־מוגבל
לפעול בכלכלה לצד
ממשלה שרגולציה של המגזר העיסקי היא עבורה מילת גנאי.
