אחד הוויכוחים שבין הימין והשמאל עוסק בשאלה
הבאה: נניח שיש הסכמה על החיוניות של מוצר או שרות מסוים. האם על המדינה לדאוג
שהמוצר הזה יסופק (provide) או
שעל המדינה גם לייצר (produce)
אותו. אחד "המוצרים" האלה הוא צבא. וכאן אפילו הימין בדעה שעל המדינה
לייצר את אותו ולא רק לוודא שהוא מסופק. זה גם חל על משטרה ושפיטה. בארץ היה ויכוח
על שירות אחר: שרות בתי הסוהר. הצעת בתי הסוהר הפרטיים נדחתה ובינתיים המדינה ממשיכה
לייצר את השירות.
הוויכוח
הגדול הוא בשני "מוצרים" אחרים: בריאות וחינוך. מילטון פרידמן, האבא הרוחני
של הניאו־ליברליזם, היה בדעה שאמנם אסור על המדינה לייצר חינוך אבל חובה עליה לממן
אותו. לשיטתו באמצעות חלוקת שוברי קניה הניתנים לכל ילד שיש להם רק שימוש אחד:
תשלום עבור בתי ספר. השמאל לרוב לא התנגד לבתי ספר פרטיים אבל המערכת הציבורית
הממומנת על ידי המדינה צריכה להיות גם מיוצרת על ידי המדינה.
בישראל שבה השמאל – בעיקר מפלגות העבודה
הציוניות – היה תמיד ימני, יש תערובת שבה, איך לא, המדינה מממנת גם חינוך פרטי.
ראו למשל את שתי העמותות החרדיות "החינוך העצמאי" (האשכנזית)
ו"מעין החינוך" (המזרחית). מי שאוהב לראות חרדים מתקוטטים מוזמן לבחון
את קרבות התרנגולים שבין תומכי הזרם ה"ממלכתי־חרדי" לבין מתנגדיו המבקשים
שהממלכה לא תתערב בחינוך חרדי.
העגבניה שבחינוך
הסיבה העיקרית מדוע חינוך זוכה בימין ליחס
שונה מעגבניות מקורה בדעה כי בעוד ייצור ושיווק של עגבניות יתבצע בצורה יעילה
ואיכותית באמצעות הכלכלה החופשית, אין כך בחינוך. הימין והשמאל נשבעים שבני האדם
שווים. הכוונה היא שראוי לספק להם הזדמנויות שוות. כדי לייצר הזדמנויות שוות לכל
הילדים מוסכם שנדרשת המעורבות הממשלתית.
השבוע התקיים במכון ואן ליר בירושלים דיון
בנושא "הפרטה? רגולציה? משילות?" כאשר התחום המדובר ביותר היה חינוך. אי
הנחת מתפקוד הממשלה בתחום הזה היא נחלת רבים. ומכאן חיפוש אחר תחליפים שיעשו כמעט
את הכל – למעט המימון. בראייה של עשרות שנים מילטון פרידמן ניצח בוויכוח העקרוני.
הגירסה החדשה של "הנאורים" היא
לבזר את החינוך ולהעביר אותו מהממשלה לידי הרשויות המקומיות. הן, כך הדוברות בכינוס,
מכירות טוב יותר את צרכי התושבים. ואיך אפשר להתעלם משתי ההצלחות הענקיות: בית
ג'אן וכפר קאסם. שם הרשויות המקומיות לקחו את החינוך על עצמן ובתוך שנים ספורות
הגיעו להישגים מרשימים, דברי החוקרות.
מה ההישגים? ציונים במבחנים. זה רלוונטי
להצלחה חינוכית כמו המבחן מי משתין רחוק יותר רלוונטי לגבריות. מבחן במתמטיקה לא
מלמד על יכולות של הלומד. שאף אחד לא ישמע אבל רוב האוכלוסיה משתמשת במתמטיקה
מינימלית (חיבור, חיסור ולוח הכפל) וזו טמונה בטלפון הנייד שיש לכולם. לוגיקה,
לעומת זאת, כלי חשוב בקבלת החלטות בכל רגע בחיים, לא נלמדת כלל. מוסר? הס מלהזכיר.
אבל הדברים ישתנו ברגע שראש עיריית חדרה יתפנה מהענקת זכויות בניה לקבלנים ויעסוק
בחינוך בעירו.
איך מפריטים
מבחינה זו חינוך פרטי במימון שוברי קניה
הרבה יותר הגיוני, וזאת בשלושה תנאים:
א. ששוברי הקניה יהיו המימון היחיד שבתי הספר רשאים לקבל,
כלומר מבחינת כוח הקנייה כל הילדים שווים – בלי השתתפות כספית של הורים, תרומות או
צ'ופרים מטעם הרשות המקומית.
ב. שבתי ספר
לא יערכו סלקציה בין התלמידים. ואם יש עודף נרשמים – הגרלה.
ג.
שהמדינה תספק תחבורה להסעת תלמידים מהבית לבית הספר ובחזרה. כל זה חל גם
לגבי ההצעה שמנהלי בתי הספר, בהתייעצות עם ההורים והמורים, ה שינהלו את החינוך.
והמדינה? מה היא תעשה פרט להנפקת שוברים?
למשל שתחייב - סוג של רגולציה - כל בית ספר שרוצה להשכיל תלמידיו בלימודי דת
שיחוייב להשכיל בהוראת ארבע דתות: איסלם, בודהיזם, יהדות ונצרות במספר שעות זהה.
