הריבית הנמוכה מעוררת את מיטב חכמינו
להתדיין על המצב האומלל של בנק ישראל. וכך יש הטוענים כי הבנק המרכזי איבד מכוחו בשל
הריבית הנמוכה וכמעט אי אפשר להורידה עוד. מה שכלל אינו נכון. הן ארה"ב והן
גוש היורו מצאו דרכים לתפקד על אף הריבית הנמוכה.
אלא שלריבית יש השפעות לוואי. כשהיא
גבוהה היא גורמת לדיכוי פעילות כלכלית. כשהיא נמוכה היא מייצרת בועות ונזקים
אחרים. העניין הוא איך לטפל באותם נזקים.
חסידי הכלכלה החופשית מעדיפים לשבת על ישבנם הפיננסי ולא לעשות דבר. הפוליטיקאים
מפחדים מהנושא כמו מאש גדולה. כולם מברברים על "עצמאות הבנק המרכזי" שכאילו אמור
לעסוק בהתייקרויות. וכך אין מי שמציע איך למנוע נזקים, וכמובן שאיש לא מציע להעלות
ריבית כאשר האינפלציה אפסית ואף שלילית.
הנזקים מתמקדים בשלושה תחומים: מחירי הדירות,
מחירי ניירות ערך ומחירי הפנסיה.
כשה"שמאל" עושה רפורמה
נתחיל מהסוף: חלק ניכר מכספי הפנסיה
מושקע באגרות חוב, ובעיקר באגרות חוב
ממשלתיות. בגלל הכסף הזול יש ביקוש רב לסחורה הזו ומכאן האינפלציה במחירי
האג"ח שמשמעותה כי החוסך היום יקבל ריבית צנועה להחריד מחר – כשיהיה פנסיונר.
לנזק הזה יש שני פתרונות עקרוניים: האחד,
לתת לקרנות הפנסיה להשקיע כרצונן. במקרה כזה הן יבחרו במניות שלדעת כלכלנים "מניבות
לאורך זמן תשואה טובה מכל נכס אחר". הבעיה היא מה קורה למי שיוצא לפנסיה לפני
"הזמן הארוך".
הפתרון השני, להוציא את כספי הפנסיה
מהמשחק הפיננסי ובכך למנוע את השפעתה של הריבית על הפנסיה. כך נהגו כאן עד ששלושה
הורסי הפנסיה התלכדו. בייגה שוחט (אז שר אוצר), חיים רמון (אז יו"ר הסתדרות)
וחיים אורון (גזבר ההסתדרות באותם ימים) חברו לביטול הניתוק בין הפנסיה לפיננסים
הרועמים. ומאז שורר הכאוס הפנסיוני שאליו הוסיף בנימין נתניהו, כשר אוצר, את דמי
הניהול המופקעים.
עכשיו כל אחד, לשיטתו הפוליטית, יבחר באיזו דרך לפתור את נזק הפנסיה.
הימין, כך היה וכך הווה, בעד א. לא לעשות כלום וב. אם לעשות אז לשחרר את הפנסיה
מעול אגרות החוב הממשלתיות. כלומר שהשוק יעשה את שלו. השמאל, שבקושי קיים כאן,
ממליץ להחזיר ליושנה את עטרת הניתוק בין הפנסיה לבורסה.
הבה נתכחשה?
מה עושים עם בועות? עקרונית יש שתי שיטות טיפול. האחת, לפוצץ אותן.
השנייה, להתכחש לקיומן. בכל העולם מעדיפים את ההכחשה. זה נוח, כי בינתיים הבועה
מתנפחת ונראית מאוד נחמד. וזה עוד יותר נוח אם לכשתתפוצץ הבועה הפוליטיקאי של היום
כבר לא יהיה בתפקיד. אז למה לו, עכשיו, להיות הרע? וכך הנשיא בוש בארה"ב ראה
איך מחירי הדיור תופחים, ואיך הבורסה שוברת כל שיא – הנה לכם שתי הבועות – והעדיף
לא לעשות דבר. מזלו הרע שהבועות שלו התנפצו בעת כהונתו. אובמה, לכאורה ליברל –
שמאל בלשון אמריקאית – עושה בדיוק אותו דבר.
איך מנפצים בועות? אצל ילדים זה עם
סיכות. אצל כלכלנים באמצעות מיסוי. וככל
שהבועה תופחת המיסוי הופך קטלני יותר כך שהשחקנים הכלכליים נאלצים להיזהר ולהימנע
מניפוח. אבל המועמדים לתפקיד שר אוצר כשנשאלים אם יעלו מסים – משיבים כולם בשלילה.
אז עכשיו תבינו עם מי אנחנו חיים.
זאת על אף שהמס המרפא – ובשמו המפורש,
המס המוניטרי - כלל לא נועד לגבות כסף למדינה. כאשר אין בועה, כלומר כאשר אין התיקרות
במניות ובדירות, המס הוא אפס.
הכחשה, כבר אמרנו?
