24 במרץ 2015

הפועל הרצוג ירושלים



בירושלים, העיר הגדולה בישראל, יש כמה קבוצות ספורט שכולן מאוחדות בהישגים בינוניים.  אלא שיש בינוני ויש בינוני. בית"ר עדיפה על הפועל בכדורגל. ואילו בכדורסל הפועל היא כמעט תמיד ההבטחה הלא ממומשת.
הישגי הספורט המקצועני לא באמת חשובים, למעט לאוהדי העניין. אבל לענייננו יש משהו חשוב במפסיד הסדרתי, במי שמאוד משתדל ולעולם לא מצליח. בכדורסל קבוצת הפועל היא במקום הראשון מבין הקבוצות המתחרות על המקום השני. בכדורגל שתי קבוצות הפועל כלל לא בליגה העליונה. אולי קדושת היתר פוגעת בהישגים.


בכדורגל קבוצות הפועל ויתרו, למעשה. בכדורסל יש ניסיון מתמשך להידמות לאלופה הניצחית – מכבי מתל אביב. גם שם וגם כאן מדובר במקום עבודה בעיקר לעובדים זרים (שמשום מה אינם מתגוררים במתקן חולות). אלא שכאשר מדובר בתחרות בחוקים קבועים, לרוב הכסף מנצח. למכבי תל אביב יש תמיד יותר כסף מלכל קבוצה אחרת,  ולרוב גם מכל  האחרים גם יחד.

הפוליטיקה של המחנה הציוני

זה לא חידוש ישראלי. הקבוצות המנצחות באירופה הן לרוב הקבוצות העשירות. בארנק – הגודל כן קובע. חברת הביטוח מגדל, ה"מאמצת" את ירושלים, תורמת הרבה פחות מ"אלקטרה".  מה שמוביל אותנו להפועל "הרצוג" ירושלים.

בספורט המקצועני הכסף מדבר. מה מדבר בפוליטיקה? כאשר הכסף מדבר הקבוצה מנסה למצוא את השחקנים הטובים ביותר. מהי הפוליטיקה הטובה ביותר?

מאז מלחמת 1967 מפלגת העבודה מנסה להתחרות בליכוד באמצעות הקירבה. אתם, בליכוד, נגד גבולות 1967? גם אנחנו! אתם נגד חלוקת ירושלים? גם אנחנו! אתם נגד נישואים אזרחיים? גם אנחנו! אתם בעד הגדלת היצע הדירות? אנחנו בעד שיווק קרקעות הרבה ובחינם!

טוני בלייר, מנהיג מפלגת הלייבור באנגליה, בנה על זה קריירה. הוא נדבק לעכוזה של המפלגה השמרנית וכל ההבדל בין שתי המפלגות הגדולות התמצה בזה שהוא היה יפה יותר, ונמאס פחות. אחרי עשר שנים אפילו האנגלים הבינו שאם אין הבדל, אז השמרנים יותר אמינים באי העלאת מסים, בצמצום הוצאות הממשלה, בסלילת כבישים ובלתת חופש כלכלי לזיהום האוויר והחברה. והכי חשוב: הם הרבה יותר אמינים בלדבר סרה במהגרים הזרים ובניסיון להחזיר אותם למלחמות האזרחים במולדתם הקודמת.

זה לא השבט 


יצחק רבין נבחר, למי ששכח, בזכות הטענה שישבור לפלסטינים את העצמות באופן חד יותר מיצחק שמיר. שמעון פרס, פואד, ברק, שלי יחימוביץ' ויצחק הרצוג הציגו חזות ליכודניקית עם פרצוף מנומס כלפי ארה"ב ומדינות העולם – שמצער להיווכח שאינן משתתפות בבחירות בישראל. הישראלי הבוחר, זה שאינו שייך לשבט החרדי-דתי, הערבי, או הצפוני חשב שאם אין באמת הבדל אז למה לבחור בחנון מאפקה ולא בגבר, גבר מקיסריה? בשביל נימוסים? לא מספיק טוב, ואין בזה גאווה.

בלהיות "נאמן לארץ ישראל" לפחות ברטוריקה, אף לפיד (והאבא שלו גם) ואף הרצוג לא יוכל להתחרות בליכודניקים. זאת על אף שלא נתפסה ממשלה אחת של העבודה שלא התנחלה בעוז ברחבי פלסטין. ברק אמר ש"אין פרטנר". אצל ביבי זה הרבה יותר משכנע כי כולנו יודעים כי אם, בשגגה היסטורית, יתברר פתאום שיש פרטנר – ביבי ימצא תירוץ והרצוג? לך תדע.

כשהיועץ של ביבי הוא שר האוצר של בוז'י

בכלכלה הזהות מושלמת: היועץ של נתניהו היה מועמד לשר אוצר אצל הרצוג. אז מה הבשורה? ואיפה האמינות?
אם המרכז הפוליטי של העבודה הציונית ולפיד רוצים לתפוס שלטון הם צריכים להפסיק להיות חיקוי עלוב של הליכוד. רק בהיבדלות, בכל תחומי החיים, יהיה להם סיכוי.


(פורסם ב"ידיעות אחרונות" ב – 24.3.2015)