יש את העניין המשפטי: הראיות, הכוונה הפלילית וכל שאר עניינים שעורכי דין
מתמחים בהם ומתפרנסים מהם. בסיבוב הקודם היה ספק. עכשיו כבר אין. ותודה לשולה זקן,
הקלטותיה ויומניה.
הספק היה קשה להבנה מלכתחילה. ולא רק בפרשת טלנסקי אלא גם בפרשת ראשון
טורס. איך זה שפוליטיקאי מקבל מזומן במעטפה והדבר הופך כשר - בכפוף לעיתוי ולמטרה שלה יועד הכסף. ועדיין זה כשר
גם כאשר העיסקה לא נרשמה בפנקס התקבולים ולא
הוצאה קבלה כדין. ואיך זה שפוליטיקאי ממשלתי נוסע לחו"ל באמצעות חברת נסיעות
פרטית כאשר כל הפונקציונרים האחרים נוסעים באמצעות מי שהפקידים מכתיבים, כי זו
לשון ההוראות. ולהיכן נעלמו המיילים של הנוסע המתמיד? אז היו ספקות כי אפשר ונרשמה
קבלה או חשבונית אך הדיו נמחק עם הזמן. לך תדע.
החטא הקדמון
אולמרט חטא עוד בפרשה שבה כלל לא הועמד לדין: מכרז המכירה של בנק לאומי.
שם הוא התערב בתנאי המכרז. שר אמור לקבוע שיהיה מכרז ולתת לפקידים לנהל אותו. שר
שעובר מקביעת מדיניות ויעדים לניהולם עובר לעולם הביזנס. ובביזנס, מתברר, יש
מעטפות עם מזומנים, וסוכני נסיעות וכל מיני דברים שלא אמורים להיות בפוליטיקה.
זו כבר הפעם השלישית שתפסו את אולמרט. את שמעון פרס ובנימין נתניהו לא
תפסו גם לא בפעם הראשונה. מה שמחייב לשנן שוב את הלקח של המעשיה על האיש שבנו נדרס
על ידי רכבת. לימים ביקר האיש אצל ידידו שהרתיח מים לקפה בקומקום. כנשמע הצפצוף
קפץ האיש מכיסאו שלף מקל והיכה את הקומקום. "את אלה המצפצפים צריך להרוג כשהם
קטנים" הסביר את התנהגותו.
גם פרס וגם נתניהו נסעו על חשבון "הברון". אולמרט, התברר, נסע
באותה נסיעה על חשבון כמה ברונים. שלא יהיה כבד מדי. פרס ונתניהו טסו על חשבון מממן
אחד. תקנון האתיקה של העיתונאים, לדוגמא, קובע כי עיתונאי לא רשאי לטוס על חשבון
גוף זר, והוא יעשה כן רק באישור העורך הראשי של כלי התקשורת. לא אידיאלי, כי רצוי
שהעיתונאי יסע על חשבון מעסיקו. אבל זה מה שיכולה התקשורת העניה להרשות לעצמה.
עניין של בת מצווה
ובפוליטיקה?
כאן יש קשר ישיר בין הנוסע למממן. לא צריך ולא ראוי לחכות לסיפור הגדול. לא צריך
מין שולה זקן שתקליט, ותספק את התשתית הראייתית. זה הלקח מכל הפרשיות והסיפורים,
העונש מגיע גם כאשר אין עבירה על החוק. כן, זה דינו של איש ציבור. הוא חייב באתיקה
גם מבלי להיות מורשע.
איפה זה מתחיל?
בהזמנה לחתונה או לבת מצווה. לכאורה עניין תמים. הרי השר
והח"כ הולכים לבר מצווה של חבר המרכז או הוועידה כחלק מההוויה פוליטית. אז מה
ההבדל בין חברי המרכז לחברי התאחדות התעשיינים? בין השר לחבר המרכז יש פוליטיקה ולכן אין כסף. אך בין השר והטייקון
יש רק כסף. ומזה נלמד כי הכללים לחומרה חלים לא רק על השר אלא גם על חבר המרכז של
המפלגה. גם הוא אסור שיתרועע עם כסף. ואם זה מאוד חשוב לו – שיתפטר ממרכז המפלגה
ומהפוליטיקה.
כל זה נראה, למי שמעורה במה שקורה כאן, כאבסורד גמור. מה? להפריד לחלוטין.
אפילו לא בר מצווה? והתשובה היא שהאבסורד הוא באורחות חיינו שבהם בסופו של קומקום
יש אכן רכבת כסף דוהרת.
(פורסם
ב"ידיעות אחרונות" ב – 31.3.2015)
