15 באפריל 2015

סיפור על פיל

המשתתפים הגדירו את האירוע "היסטורי". בכל זאת לחיצת יד אחרי 50 שנה. אבל יותר מחתיכת היסטוריה היתה שם, בפנמה, חתיכת מבוכה.
אבל תחילה קצת היסטוריה. תקופה ארוכה שלט בקובה משטר שסגולתו העיקרית היתה כפיפות לאינטרסים של ארה"ב. לא שונה בהרבה מהמשטר הנוהג היום בסעודיה, בקטאר, במצרים ובכמה מדינות אחרות. הקובנים לא ממש אהבו את השליטים שלהם. הם לא אהבו את השלטון של ספרד שהחל לפני 500 שנה. והם לא אהבו את הכוח הצבאי האמריקאי שהחליף אותו, ושעשה בקובה כבנחלתו הפרטית.

מראשית המאה הקודמת. קבוצה של בעלי אחוזות ורודן בשם בטיסטה – בתמיכה של ארה"ב – עשו בקובה כבשלהם. מסורת שמאלית הביאה למרד שבסופו נזרקו האוליגרכים מהשלטון.

פידל קסטרו וחבריו, לפעמים שוכחים את זה, לא היו נגד ארה"ב. הם אף לא ערערו על "זכותה" של המדינה הגדולה להחזיק בנתח מקובה – הבסיס הצבאי בגואנטמו. אבל ארה"ב לא אהבה את החוצפה ואת ההשקפה השמאלית. היא ניסתה, ללא הצלחה, להנחית בקובה כוחות "פטריוטיים" ומאז – יותר מ – 50 שנה מוטל חרם חד צדדי על קובה.

קובה מהפח אל הפחת

מה לפיל של צפון אמריקה להפעיל אלימות שכזו על מדינה קטנטונת כמו קובה? אולי קצת אגו. אבל בעיקר להפגין מול העולם שילמד לא להתעסק עם מי שארה"ב רוצה בייקרו ומי שמשרת את האינטרסים, כך זה היה אז, של חברות המזון הגדולות.

לקובה לא היתה ברירה של ממש. היא פנתה לברית המועצות לסיוע. הרוסים היו מנוולים לא פחות מארה"ב. תמורת גיבוי צבאי ונפט הם עשקו את כלכלת קובה. במקום שטייקונים מארה"ב יקבלו סוכר זול, הרוסים נהנו מהשלל.

ואחרי כל זה קובה היא המדינה שבה מערכת חינוך ובריאות העולה על כל מה שקיים ביבשת אמריקה – כולל ארה"ב.
ברית המועצות התפרקה. מה שלא הפריע לארה"ב להמשיך בחרם הדרקוני. זאת על אף שהערך הפוליטי של קובה היה אפסי, מנקודת הראות של ארה"ב. ספק אם אנגליה היתה עומדת מול חרם דומה. קובה עמדה ובמחיר עתק: רמת החיים – למעט חינוך ובריאות – היתה והווה נמוכה.

בלוף הטרור

שנים שברור לכולם שהחרם לא מביא כל תועלת לארה"ב. אבל כל הנשיאים כולל קרטר וקלינטון מהמפלגה הדמוקרטית התקפלו מפני החשש מתגובת הימין הרפובליקני. אובמה העז רק כשברור שהוא בסוף דרכו ואפילו התירוץ של "מדינה תומכת בטרור" הוא בדיחה - לבטח בהשוואה לסעודיה וקטאר, תומכי וממציאי אל קעידה ומיני אירגונים דומים, שארה"ב תומכת בהן ומספקת להן נשק.

הפיל התשוש

אז מה מביך בסיפור הזה? שגם אצלנו יש המספרים נסים ונפלאות על העוצמה של ארה"ב. על היותה מעצמה מספר אחת בעולם. ויש מי שבונים על "לחץ אמריקאי". מה לא אמרו, בעיקר בשמאל, על האימפריאליזם האמריקאי המרושע. מרוב ניתוחים כמותיים על פצצות "חכמות", על טילים רבי עוצמה מעטים שמו לב שעל אמת, ואפילו קרוב לבית שלו, הפיל הצפון אמריקאי תש כוחו.

בנימין נתניהו, ויש לקוות גם ממשלת ימין שיקים, יכולים להיות מרוצים. אנשי מפלגת העבודה יכולים להתבכיין מהיום ועד תמיד בדבר הסכנה מעימות עם ארה"ב בעניין הגרעין האיראני. יחסי קובה-ארה"ב מלמדים שאין מה לחשוש.

והקובנים מה יהיה עליהם? אולי, גם אם הספק גדול, לא יתנו ל"משקיעים זרים" לנהל להם את החיים. ואז מה שהושג בבריאות אולי יתפוס גם בתחומי חיים אחרים.

(פורסם ב"ידיעות אחרונות" ב – 14.4.2015)