ישראל היא יצואנית גדולה של פלפל. רוב
היצוא מקורו בחקלאי הערבה. לפני שנים אחדות נפגע היצוא מספרד לאירופה עקב שימוש
במדבירי מחלות לא חוקיים. השוק האירופי נסגר לפני יצוא ספרדי, והיצוא הישראלי פרח.
מימדי היצוא עוד גדלו כאשר השוק הרוסי גילה תיאבון לפלפל. חקלאים בערבה הפכו במהירות למיליונרים. אבל כעת רבים מדברים
על התרוששות כי המשבר הכלכלי והפיננסי ברוסיה עצר את הפלפל הישראלי בדרכו אל הקיבה
הרוסית.
כאשר מסתכלים על החקלאות במבט רחב יותר
תופעה דומה רשומה בכמה ענפים אחרים. רבים מחקלאי הנגב המערבי תלויים עד צוואר בהסדרים עם
יצרני הצ'יפס. החקלאים מתמחים בתפוחי אדמה ובעיקר בזנים שמבקשים יצרני הצ'יפס.
למקדונלדס נוח ורווחי למצוא ספקים אמינים. לחקלאים נחסך כאב הראש הכרוך בחיפוש שווקים – מקדונלדס מספק ביקוש לתפוצ'יפס ודומיו.
סידור נוח ורווחי לכולם.
הכורם והיקב
פוגשים את התופעה גם ביחסים שבין מגדלי
ענבים ליקבים גדולים. היקב מספק מימון, הדרכה, זנים. החקלאי נדרש רק למצוא עובדים
(כרגיל זרים) ומים. הרווח מובטח וכאב הראש נעלם.
רשתות שיווק גדולות עלו על העניין. וגם הן
מפתות חקלאים להסדרים ארוכי טווח. אלמלא
מדובר בתופעה מוכרת בקפיטליזם אפשר היה לחשוב שכלכלה ריכוזית נוסח ברית המועצות
לשעבר היא האופנה החקלאית השוררת.
אז אם זה כל כך נוח, כל כך מפחית סיכון ומבטיח הכנסה מה רע בשיטה?
ראשית, החקלאי הופך לקבלן. הוא לא באמת
יצרן, יזם, יוצר, הוגה. הוא והיא מארגנים. מצבם דומה למי שמייצר מגבים ליצרן
מכוניות אחד. מסודר אבל הכל תלוי בטיב הקונה היחיד.
שנית, יחסי תלות שכאלה נוהגים להידרדר
ליחסי כוח. בסופו של עניין תפוצ'יפס יותר חזקה מכל חקלאי. ולכן מובטח, לאורך זמן,
שהחקלאי יצטרך להסתפק בחלק יותר קטן מהעוגה המשותפת. בברית המועצות היה תכנון
ריכוזי שקבע מחירים. בעבר הארץ ישראלי היו החקלאים מאוגדים, וכמו איגוד מקצועי לשכירים,
הקולקטיב דאג ליחיד. עתה ההתאגדות קיימת
רק לצורכי סחיטת הטבות מהממשלה. מול הקפיטליסטים כל חקלאי עומד לבדו.
שלישית, זה מתכון בטוח לחיסול. בהשקפה
הכלכלית הרווחת של "תחרות" מי אמר שתפוצ'יפס צריכה לקנות תפוחי אדמה
בנגב? מה רע בירדן? ואם יבוטלו המכסים על יבוא חקלאי – והם יבוטלו, זה רק עניין של
זמן – אז מי צריך מארגן ישראלי יקר כאשר יש מארגן מצרי ברבע מחיר? ובהשאלה: מדוע
מקדונלדס בכלל צריכה את תפו'ציפס ולא תייבא ממקדוניה עילית את הצ'יפס הקפואים?
צ'יפס אנטי ציוני
הציונות, מתגאים חובביה, נבנתה מעבודה
חקלאית. היום העבודה היא תאילנדית ממילא. הטרקטור תמיד היה מארצות הים. חקלאות
ישראלית הופכת במהירות מענף ייצור לענף שירותים – תשומת עבודה היא זרה ורק הרווח
נשאר כאן. ובקיצור: הידד לחיסול סמל ציוני ותיק. בשם התחרות החופשית ויוקר המחיה,
כמובן.
