עד לפני שנים אחדות נמנה י"ב עם העשירון העליון.
הרעה במצב דרדרה אותו לשולי העשירון התשיעי. עדיין טוב בהרבה מהממוצע הישראלי, אבל
מי אוהב להידרדר?
כמו חבריו לעשירון גם לי"ב יש
חשבונות בכמה בנקים. מאחר והוא תרנגול המטיל הרבה ביצים, הוא מקפיד במצוות
"לא תשים את כל הביצים בסל אחד". לא מכבר ביקש לרכוש מכונית ונתן ליבואן
המחאה מחשבון שבו לא היה די כסף לתשלום.
מחשש לריבית על משיכת יתר התקשר לבנק
שוחח עם הבנקאי "הפרטי", וביקש שלא יעשו עניינים כי בעוד כמה שעות יעביר
לחשבון את הסכום הנדרש מחשבון בבנק אחר.
"למה לך?" תהה הבנקאי הפרטי. "כבר אני מסדר לך הלוואה בריבית של
פריים מינוס כמעט הכל". ללמדנו כי לי"ב אין בעיה עם אשראי.
תורת החלוקה
זה בערך המצב שבו נמצאים שליש מתושבי
המדינה – מי שהכנסתם המשפחתית החודשית נטו היא 15,000 פלוס. כל השאר, זה כבר סיפור
אחר.
עתה, אומרים יודעי הכחלון, יתמנה שר
אוצר חדש, נמרץ ואימת הבנקים. הוא יעשה "רפורמות" ו"יגביר את
התחרות", ו"יעשה לבנקים מה שעשה לסלולר". ויוקר המחיה הישראלי –
עוד בלוף השגור בפי הבריות – יפחת, לפחות במקטע הבנקאי.
אז זהו, שלא בדיוק.
תחילה לבירוקרטיה: את הסדרי הבנקאות קובע
בנק ישראל, ולא משרד האוצר. ירצה כחלון לעשות "רפורמה",
הוא ייאלץ להתדיין מול נגידת בנק ישראל ולצידה המפקח על הבנקים. אלה מסתכלים על
הבנקים דרך "היציבות הפיננסית". ככל ששירותי הבנקים יותר יקרים, כך
מאמינים המפקחים, כך הם יותר יציבים.
יוכל שר האוצר, בכוח הפוליטיקה, להעביר
בחוק את העברת הפיקוח על הבנקים מבנק ישראל לגוף אחר. יש מדינות שבהן זה נעשה. זה
סיפור של שנתיים, ובדרך ראש הממשלה יסחוט את שר אוצרו ללא הכר למטרות כלכליות שהוא
חפץ בהן. האם כחלון, בשביל "רפורמה" בנקאית יסכים להגדיל את תקציב
הביטחון, לשמן את ההתנחלויות והישיבות וכל שאר ירקות שנתניהו יבקש לצ'פר בהן את
שותפיו לקואליציה? לא בטוח.
ומהבירוקרטיה לתכלס: יש הרבה בנקים בארץ.
בהשוואה למדינות אירופיות גדולות – אפילו הרבה מאוד. אלא מה? עדיין מערכת הבנקאות
נשלטת בידי שני בנקים מובילים. והנה הזווית המעניינת: שני הבנקים האלה הם, לרוב,
הזולים ביותר מנקודת ראות הצרכן. ובוודאי מנקודת ראותו של השליש העליון של הצרכנים
כמו י"ב. את אותו שליש עליון לא תתפסו משלם עמלות עו"ש, אלא אם התעצל
להתקשר לבנק ולהתעניין. עמלות משלמים רק שני השלישים התחתונים. וגם אלה משלמים, כרגיל,
פחות בבנק ענק מאשר בבנק גמד שלכאורה מתחרה בו.
בבנקים, וזה קורה בכל מקום בעולם,
העשירים משלמים פחות. הבנקים לא אוהבים לקוחות קשי יום, שאמנם מתפרנסים בכבוד אבל
לחוצים. הם אוהבים אנשים מהסוג של י"ב ודוחפים לו כסף גם כשהוא לא צריך.
התחרות שלא תהיה
לכן סיפורים על "תחרות"
בבנקאות הם חלום לעניים. בבנקאות יש תחרות רק על השליש העליון. כך הווה, וכך יהיה.
איפה יש בעיה? בעמלות שגובות מעסקים חברות
כרטיסי האשראי שבבעלות הבנקים. מצדדי "רפורמות" דורשים מכחלון לחייב את
הבנקים למכור את חברות כרטיסי האשראי כדי לעודד תחרות באשראי. טעות, כמו זו שחייבה את הבנקים למכור את
קופות הגמל עם התוצאה הידועה עתה של עליה דרמטית בדמי הניהול.
מה שצריך זה חוק ולפיו חברת כרטיסי
אשראי תגבה מכל העסקים מחיר אחיד. מה שישלמו חברות הענק – ישלמו גם העסקים הקטנים.
תגבו 5% משופרסל? תוכלו לגבות 5% מגם מא.ג. שיפוצים. מכיוון ששופרסל משלמת פחות
מאחוז – התוצאה ברורה.
