היה מעט מוזר להיווכח במהומה שהתעוררה
בעקבות מכתבם של 16 שרי חוץ מהאיחוד האירופי שביקשו להעביר החלטה לסמן מוצרים
מההתנחלויות הנמכרים באירופה. נניח שמחר מתקבלת ההחלטה המבוקשת. מה קורה לישראל? התשובה
הנכונה היא שום דבר. ומה קורה להתנחלויות? כמעט שום דבר.
לפני כעשור כשאריאל שרון ראש ממשלה,
בנימין נתניהו שר אוצר ואהוד אולמרט שר התעשיה והמסחר הרימו האירופים קול צעקה
באותו עניין עצמו. בקבוק סודה סטרים ממעלה אדומים, טענו, אינו ישראלי ולכן חייב
במכס. השלישיה המובילה התכנסה, נכנעה ומאז ממשלת ישראל משלמת את המכס שבקבוק סודה מחויב
בכניסתו למרכול צרפתי.
כל הסיפור של היצוא מההתנחלויות נטול
ערך כלכלי. ועל אף זאת – הפחד וההתקרבנות שולטים.
איך זה?
כלכלה חזקה
לפני 40 שנה תרגיל שכזה היה בעיה. ישראל
היתה מדינה עמוסת חובות וגירעונות. היום, לפחות במדרג עולמי מקובל, ישראל היא
מדינה שחשבונותיה מסודרים. בחשבונות שלה עם חו"ל יש אפילו עודפים. כל כך הרבה
עודפים שהשקל, פעם נעבעך פיננסי, תפס שריר ועתה רק ארבעה ממנו קונים דולר כאשר
לפני כמה שנים נזקקנו לחמישה. הסיוע האמריקאי, שלושה פלוס מיליארד דולר לשנה, היה
פעם מספר רב משמעות. היום זה כסף קטן במדינה עם הכנסה לאומית של יותר מטריליון שקל
לשנה.
ישראל, לפי מיטב המדדים המוכרים, היא
עתה עצמאית ועוצמתית יותר מאי פעם. יותר מהרבה מדינות באותו איחוד אירופי שכלכלתן
מדשדשת.
צבאות מדינות ערב
יותר מזה: פעם היו לישראל אויבים של
ממש. מצרים, סוריה, ירדן, צבאות ערב. היום הצבאות האלה הם פדיחה. ארגונים קטנים
יחסית כמו. חיזבאללה, המדינה האיסלמית, חמאס ושאר ירקות ידועים מצליחים לשרוד מול
צבאות חזקים בהרבה. ראו איך אפילו האמריקאים ושותפיהם מפוצצים בסוריה ובעירק –
והמדינה האיסלמית לא התקפלה. החות'ים בתימן עושים בית ספר לקמים עליהם מסעודיה
האימתנית עם F 16 מהמשופרים
במקומותינו.
יש הטוענים, ובצדק, שיש לנו צבא ענק עם
בעיה אחת: אין במי להילחם. כל הטנקים,
הצוללות, ספינות הטילים והמטוסים לא מנוצלים. אולי פעם איראן תשמיע קולות מלחמה,
כך מבטיח ראש הממשלה, אבל בינתיים מפריחים שם רק מילים.
הכלכלה תופחת והביטחון שולט. במדדי עצמאות אנחנו בצמרת. אז למה הבכי שעולה
יחד עם מכתב סימון תמרים מבקעת הירדן?
הכשל הציוני
יש הטוענים כי נתניהו אשם. הוא הרי אומן
ליבוי היצרים. הוא לא נלאה מלהפחיד. וכל כך אוהבים האזרחים את ראש ממשלתם עד שהפנימו את הקיום בצל האיום. ההסבר
הזה מניח כי כולנו, לפחות רובנו, מטומטמים. אלא ששלושה רבעים מהמצביעים לא שמו מחל
בבחירות האחרונות.
כי באופן היסודי יותר – העצמאות
הישראלית לא נמדדת בתמ"ג, בכיפת ברזל, בעוזי וגם לא בהייטק. אפילו טנק המרכבה,
הכי ישראלי שיש, נוסע על מנוע זר. כל המטוסים והצוללות הם משם. אם "שם"
יתפוס עלינו קריזה – כל הטיטניק הציוני נכנס בקרחון.
ביסודו של דבר, מצב היהודים בארץ ישראל לא שונה בהרבה
ממצב היהודי באירופה. אם יקום חמלניצקי – בסוף הוא יכה בנו. שם וכאן.
והסיבה היא אחת: הציונות לא השכילה, יש
הטוענים שלא יכלה, להסתדר במזרח התיכון. אנחנו כאן מרגישים, על אמת, בדיוק כמו
אבותינו בפולין ובתימן. וכך כל מדדי העצמאות קורסים מול תחושת הפחד שהציונות לא עקרה מההוויה היהודית.
(פורסם ב"ידיעות
אחרונות" ב – 21.4.2015)
