והפמיניסטיות שומרות על שתיקה.
בסוף השבוע ניצחה קבוצת הכדורגל ברצלונה
מקטלוניה, ספרד את יובנטוס מטורינו, איטליה וזכתה באליפות אירופה. שמחה וששון
לאוהדי הקבוצה "הספרדית" הרבים
בישראל. ומכה קשה לחובבי הכלכלה הקפיטליסטית.
לכאורה מדובר בספורט. יש תחרויות קבועות
בכל מדינה ויש תחרויות כלל אירופיות. אם
יש מודל של תחרותיות הרי הוא בספורט. אז איך זה שבעשור האחרון זכתה הקבוצה
מברצלונה 5 פעמים באליפות אירופה? האם אלה רק הכישרונות של בתי הספר לכדורגל
שהקבוצה מנהלת?
כמו באומנות כך בספורט: תנאי הכרחי
להצלחה הוא הכישרון. הכרחי, אבל לא מספיק.
מכאן תופעת בתי הספר לכדורגל הקיימת כמעט בכל קבוצה שמשחקת באחת הליגות הבכירות. אבל
גם זה לא מספיק כי בפונקציית הייצור של הכדורגל יש גם גורם יצור ושמו כסף.
מסחר בחוזים
מנהלי ובעלי קבוצות מנסים לרסן את התשלומים
לכדורגלנים מצליחים באמצעות חוזים רב שנתיים שבהם מקובע השכר. אבל, ובמקביל, הם
סוחרים בחוזים האלה. סחר החוזים הוא השיטה שמאפשרת לבעלי הקבוצות לגרוף לכיסם חלק
משכר הכדורגלנים המצטיינים. בדרך, איך לא, יושבים מאכערים הנקראים
"סוכנים" שעיסוקם שידוך חוזים בין שחקנים לקבוצות. מי שקורא מדורי ספורט
בעיתונים או מקשיב/צופה בתכניות ספורט בתקשורת אלקטרונית יודע שעוסקים שם רק מעט
בספורט. העיקר הוא הסחר-מכר של הסחורה
הנקראת "כדורגלן".
אבל הסחר בעובדים הוא "משחק סכום
אפס" מה שברצלונה שילמה עבור לואיס סוארז לקבוצה בשם ליברפול מאנגליה זה כסף
שנשאר בענף. אין הוא מסביר מאיפה מגיע הכסף הגדול.
זה מגיע משלושה מקורות עיקריים: מכירת
פירסומות, פריטי לבוש ושאר פרפנליה שיש לה ביקוש רב, מתשלומים עבור זכייה בתארים,
וכמובן מכירת זכויות שידור בטלוויזיה. וכך
קבוצה שמצליחה יותר מקבלת יותר כסף. בעזרת ה"יותר כסף" היא יכולה לרכוש
שחקנים מצליחים יותר (ראו סוארז הנ"ל). בעזרתם היא מנצחת יותר וזוכה ביותר
כסף משלושת הגורמים שנימנו לעיל.
פרדוקס השוק התחרותי
באירופה, האבא והאמא של הכדורגל, יש
אלפי קבוצות. יש תחרות חופשית של קבוצות. יש כאן לכאורה מודל כלכלי קלאסי. אז איך
זה שיש לכל היותר עשר קבוצות שזוכות בתארים על פני שנים? ובכלכלית: איך זה שהתחרות
החופשית לא מורידה מחירים אלא להפך – אלה עולים באופן מתמיד אפילו במדינה מוכת
אבטלה כמו ספרד?
לכלכלנים מהזן השמאלי אין בכך הפתעה.
קרל מרקס ורוזה לוכסמבורג היו ההורים של ההשקפה שכלכלה קפיטליסטית של שוק תחרותי וחופשי
מייצרת הצבר הון בין מעטים ובכך מחסלת את ה"תחרות החופשית" שכולם מהללים
ומשבחים.
כדורגל אינו חריג. כמה חברות תרופות
גדולות יש בעולם? וכמה יצרני מכוניות יש בעולם? אז נכון, לכל אחד מותר להקים קבוצת
כדורגל אבל מה הסיכוי של הפועל קטמון ובית"ר נורדיה מול מכבי תל אביב?
פה ושם מנצחת קבוצה שאיש לא נתן לה
סיכוי. אלא שאז מדובר בהפתעה. הסדר הרגיל של העולם הוא שהגדולים מנצחים.
שתיקת הנשים
אז מה כל זה שייך לפמיניזם?
ביחסי גברים-נשים המצב לא שונה בהרבה
מהיחסים שבין ברצלונה והפועל באר שבע. הפמיניזם, שיוויון האישה לגבר, התחיל מזה
שראוי ליצור שיוויון פורמלי – זה המצב שבין באר שבע וברצלונה. אבל מהר מאוד עלו
הנשים על רעיון יצירתי בהרבה: העדפה מתקנת. לנשים, זה הסיפור שמכרו לנו, מגיעה
הטבת מס כי שוק העבודה מפלה אותן לרעה – פערי השכר בין גברים ונשים הם ההוכחה. שלא
לדבר על זה שעל נשים מוטל עול משק הבית והטיפול בילדים (למה?). ומכיוון שיש מעט
נשים מנהלות ראוי חוק הקובע כי לנשים תהיה קדימות במינוי מנהלים.
כמובן שכל הסטטיסטיקה הנשית הזו מתגמדת
אל מול הסטטיסטיקה הערבית בישראל, אבל....
אז מה בדבר העדפה מתקנת בכדורגל? אפשר
להתחיל בשיוויון פורמלי: שכל הקבוצות יקבלו מזכויות פירסום ושידור סכום שווה.
ואפשר להמשיך בהעדפה מתקנת: שהקבוצות החלשות – "הנשיות" – יקבלו יותר.
אבל הפמניסטיות, שהמציאו את השיטה של
העדפה מתקנת, שותקות. אפילו בכדורגל של נשים. והגברים? הם היו תמיד בעד הסדר הישן.
