אולי לא שמתם לב אבל בעת האחרונה הבחנו
בבעיה מספר אחת בישראל. לא, זה לא היחסים
עם השכנים. ולא, זה לא תקציב הביטחון שמתבדר לכל עבר. וגם לא האי שיוויון הגדל, ולא חוקים שמבשלת הקואליציה. זה פריון העבודה.
בכנס השנתי של האגודה הישראלית לכלכלה
הסבירה נגידת בנק ישראל שאנחנו בצרות פיריוניות. במשרד האוצר שמו לב לתופעה שישראל
מזדקנת וגברים חרדים לא ממש עובדים, ולכן אנחנו בדרך להכחדה ופשיטת רגל אלא אם....
נעלה את פיריון העבודה.
הנתונים שהציגה הנגידה חד משמעיים:
התוצר לשעת עבודה בישראל הוא 39 דולר לעומת 45 דולר בממוצע במדינות החברות בארגון
ה – OECD . בארצות הברית הנתון הוא 67
דולר ובנורווגיה ולוכסמבורג סביב 75 דולר לשעה. אילו רק היינו לוכסמבורג...
ובכן, מדובר בקשקוש מהמעלה הראשונה.
ראשית, מישהו החליט שהפיריון – ביטוי
שמשמש ליעילות כלכלית – נמדד על ידי התוצר לשעת עבודה. למה? נניח שיש מפעל שבו
התפוקה הכוללת היא 100 אלא ש – 2 עובדים מקבלים 90 מהתפוקה כשכר ואילו 98 עובדים
מקבלים כשכר את יתרת התפוקה. מה מלמדת
התפוקה הממוצעת לעובד במפעל הזה? שום דבר.
האם, כתוצאה מהתפוקה הנמוכה לעובד צריך לטפל בעובדים ולהגדיל את תפוקתם עוד
יותר? זה ממש לא משתמע מנתון שכזה. האם, במקרה שנחלק את השכר בצורה אחרת, התפוקה
של כל העובדים תגדל? זה תרחיש אפשרי.
עובד הוא לא קילוואט חשמל. עובדים אינם
אחידים. יש הבדלי מעמדות, יכולת, דרגות בין עובדים. לשים את כל העובדים בסל אחד
ולהסתכל על הממוצע זה לעשות צחוק מנתון כלכלי. אבל את זה בדיוק עושים עם פיריון
העבודה.
שנית, למה "תוצר לשעת עבודה"?
קחו שתי מדינות שבהן אותה תפוקה, אותו מספר עובדים והבדל אחד: במדינה אחת עובדים
48 שעות לשבוע ובשנייה – 40. נקבל תפוקה
כוללת שווה, רמת חיים שווה, אבל הבדל של 20% בתפוקה לשעת עבודה. אז מה זה מלמד?
שום כלום. ואכן אם הנגידה היתה מסתכלת על התפוקה לעובד, ולא על התפוקה לשעת עבודה היתה
מצטיירת תמונה שונה. ובפועל: בהשוואה בין
מדינות מוצאים כי התפוקה לעובד בישראל היא בערך באמצע הסולם של ה OECD.
אלא מה? בישראל עובדים הרבה שעות ולכן זה מטה את נתון התפוקה לעובד כלפי
מטה. אבל ברמת החיים ובכל שאר הפרמטרים – הכל בסדר גמור, לפחות במדידות השוואתיות
מהסוג הזה.
שלישית, התוצר זה לא משהו שנמדד בקלות.
מה התפוקה של הרמטכ"ל? של פקיד משרד הפנים? התפוקה של אלה נמדדת על ידי שכרם. למה? כי לא מצאו משהו
מוצלח יותר שימדוד את זה. עכשיו נחזור לשתי המדינות שאותן אנו משווים. באחת יש
סקטור ציבורי גדול שבו עובדים, למשל, כל הרופאים, האחיות והמגזר הרפואי. בשנייה,
המגזר הרפואי מופרט, אין ביטוח בריאות ממלכתי, ושרותי הבריאות עולים הון עתק
לצרכנים. התוצאה: במדינה שבה מערכת הבריאות היא ציבורית התוצר יהיה קטן יותר וגם
התוצר לעובד יהיה קטנטן בהשוואה למדינה המופרטת.
מה זה מלמד על רמת החיים? על התפוקה
בפועל? על מצב הבריאות? שום דבר. הכל קשקוש.
ורביעית, ההתמקדות בפיריון העבודה
מתעלמת מהניהול וקלקלתו. מתעלמת מההשקעות הפיזיות בהון והשימוש בו. כאילו כולם
עובדים בטורייה, ובהשוואה ללוכסמבורגים אנו חופרים לאט והם זריזים ויעילים. הדוגמה
הנורווגית והלוכסמבורגית מאלפת. הראשונים מתפרנסים מלמכור נפט וגז טבעי. האחרים מפיננסים ובירוקרטיה של האיחוד האירופי. אבל מה?
אחלה פיריון "עבודה" על פי הסטטיסטיקה.
עבודה בעיניים.
