צריך להוריד בפניו את הכובע: עברו רק כחודשיים מיום שחתם על המסמכים
הרלוונטים וראש הממשלה מבקש להתנער מהם. מילה זו מילה. חתימה היא חתימה. אבל לא בבית
ממשלתנו.
על בנימין נתניהו אומרים שהוא סחיט. החמאס סחט ממנו אלפי שבויים. ובגלל
שרצה קואליציה ללא מפלגת העבודה ויש עתיד – שילם בריבוע לשותפיו הנוכחיים. את
התשלום המיניסטריאלי כבר ראינו: שרי הליכוד, למעט יעלון, קיבלו את הביסקוויטים
שבתחתית העוגה. עכשיו מגיע קו פרשת הכסף.
בכדי להקים את הקואליציה התחייב הליכוד להרבה כסף. אלה בהחלט דברים
לגיטימיים. אין הבדל עקרוני בין רצון החרדים לתקציבים לישיבות למי שאינם מגוייסים,
לבין רצון הכחלונים לשפר את שכר מגוייסי החובה. הכל שאלה של טעם פוליטי.
עד כאן הכל תקין. ואין זה משנה כלל אם ההתחייבויות של נתניהו הן 12, 14 או 21
מיליארד שקל. אלה העדיפויות הפוליטיות הנוכחיות שאינן שונות עקרונית מהעדפות
פוליטיות אחרות כמו למשל מימון רשויות מקומיות. הממשלה המרכזית לא חייבת לממן
רשויות מקומיות. היא בוחרת לעשות זאת , בדיוק כפי שבחרה להגדיל תקציבים לישיבות
חרדיות, לאפשר שרות צבאי מקוצר לחרדים-לייט
נוסח בנט ולהגדיל קיצבאות ילדים.
הגירעון כדרך מימון
אז מה לא בסדר? שנתניהו מוכן לשלם רק מכסף שאין לו. קוראים לזה
"הגדלת גירעון". זו הלוואה שנתניהו ושותפיו ייקחו עכשיו, ואת הריבית
ישלמו הילדים שלנו. מה רע להתעלל קצת בילדים?
בעצם זו כלל אינה התעללות אלא שיעור בהסתפקות במועט.
הכחלונים ופקידי האוצר מתנגדים. למה הם מתנגדים? כי לאחרונה נזפה בהם קרן
המטבע הבינלאומית שכתבה שישראל מטעה בנתוני הגירעון הממשלתי שלה. לא במימדים
ששיקרה ממשלת יוון לפני כעשור – אבל בהחלט בהתמדה לאורך שנים. אמנם הנגיד לשעבר,
דוד קליין, "צעק" על הרמאות כבר אז – אבל מי מקשיב?
ולכן כאשר נתניהו אומר שהגירעון צריך לגדול ב – 3 מיליארד שקל, אז בעצם צריך
לרשום עוד 13 מיליארד שקל, או אפילו יותר. כי לא יפה לשקר.
העוגה המושלמת
אבל גם לא צריך. כי אפשר לאכול את העוגה הכספית ולהשאירה שלמה. איך? במקום
לקחת מהילדים אפשר להטיל מסים על ההורים. אפשר לאסור על הרשויות המקומיות לתת
תמיכות לקבוצות ספורט מקצועני. במה הן עדיפות על, למשל, הורדת הארנונה לעסקים
קטנים? אפשר להטיל מס עיזבון. אפשר לקבוע כי מי שמרוויח מיליון בבורסה ישלם מס כמו
מי שמרוויח מיליון מעבודה. אפשר, אם רוצים, להטיל מע"מ על טיסות לחו"ל
(למה הן פטורות ולא לחם אחיד?). ואפשר עוד ועוד.
אבל נתניהו לא רוצה. וכחלון לא רוצה. להטיל מס על בעלי יכולת כדי לממן
קיצבאות ילדים? ממש לא בא בחשבון.
ולכן כאשר הכחלונים אומרים שאין כסף הם לא מדייקים. יש כסף. ואפילו ידוע
איפה הוא. אבל לא רוצים לקחת אותו. וזה כבר סיפור אחר.
סומליה כמשל
אם לא רוצים לקחת כסף ממי שיש להם אפשר ללכת בדרך חדשנית: לקחת ממי שאין
להם. לא מכבר פירסמו מאיה אדן וארט קראיי, שני כלכלנים מהבנק העולמי, מחקר על
בעיות מימון השקעות לפיתוח במדינות עניות - סומליה, למשל. והרעיון העיקרי הוא ששם דווקא ראוי
להטיל מסים למימון השקעות ציבוריות. אמנם ישראל אינה מדינה מתפתחת אבל אפשר לעשות
קפיצת מדרגה. להטיל מס על העניים כדי לממן את את התקציב הנדרש.
גם את זה לא רוצים?
