באמצע יולי קיימה ועדת הכלכלה של הכנסת
דיון על השוק האפור שמכונה, רשמית, שוק האשראי החוץ בנקאי. חשוב? לא באמת. לפי
הערכות נגידת בנק ישראל מדובר בכ – 20 מיליארד שקל. זה סכום גדול אבל לא משמעותי בהשוואה
לאשראי הבנקאי – מעל 900 מיליארד שקל. אבל זה בסדר גמור שהכנסת תעסוק בזוטות. אולי
אפילו עדיף.
חבר הכנסת איתן כבל (המחנה הציוני)
האשים את הבנקים כי הם דוחפים לקוחות חלשים לשוק האפור. אם הנגידה פלוג צודקת
באומדן הכספי של האשראי הזה – אז הבנקים דוחפים ממש חלש. ויש בזה היגיון. בנקים
מתפרנסים מאשראי, אז למה שידחפו לקוחות פוטנציאליים לקחת אשראי במקום אחר? זה סביר
רק במקרה אחד: כשהבנק בטוח שהכסף לא יוחזר.
הסוס של בוקר
כך או כך הנושא די משעמם ועל כן תודה
לח"כ נאווה בוקר (ליכוד) שהוסיפה תבלין לדיון עם הצעתה לאפשר לריבית על אשראי אפור להגיע ל
30%. לדבריה קשה לספקי האשראי להתפרנס מריבית פחותה מזאת והעלאת הריבית תעודד
גורמים נוספים להיכנס לענף. אבל מה שהיה באמת מעניין אצל בוקר הוא הנימוק שההצעה
אף תביא לעידוד התחרות במערכת האשראי הכוללת – לרווחת הצרכנים.
יכול להיות שבוקר יודעת משהו שאחרים לא יודעים:
כי התחרות האמיתית היא בהעלאת המחיר לצרכן, ולא בהורדתו. ואכן, תחשבו על מישהו
שרוצה הלוואה של 20,000 שקל והבנק מציע לו הלוואה בריבית של 5% ומשה-שוק-אפור
בריבית של 25%. ברור שהצרכן יעדיף את משה-שוק-אפור. לפחות במודל הכלכלי של הליכוד.
ומי שרוצה יכול עתה להבין מהו "מתווה הגז" הממשלתי: זה הסכם שמאפשר
להעלות מחירים בתחרות נוסח ח"כ בוקר.
מי דואג לעניים?
היו שלעגו לחברת הכנסת הטרייה. והיא
הרוויחה את הלעג ביושר. אלא שאלה אינם נובעים מהצעתה המשונה לכאורה אלא מהנימוקים
שהעלתה להעלאת מחיר כתורמת לתחרות. אבל, וזה העניין, למה בכלל להגביל את הריבית?
התשובה המקובלת היא שצרכני השוק האפור
הם אנשים חסרי ישע בנוסף על היותם – לרוב- מיעוטי הכנסה. לכן, כך מצדדי המעורבות בריבית, צריך להגביל את
הריבית שהם משלמים. רעיון חביב למדי אלמלא העובדה שבשוק האפור – הגדרתית
ומעשית – הריבית גבוהה תמיד מהריבית
הבנקאית. אז למה מצדדי המעורבות הממשלתית לא מגבילים אותה אל מתחת לריבית הבנקאית
אלא הרבה מעל לה?
כי מדובר בקשקשת. החוק דואג לעניים כמו
שקיצבאות ילדים דואגות לילדים, ולכן משולמות להורים. גם שם וגם כאן זו מראית עין
של דאגה ל"חלשים" (ילדים ועניים). עניים לא מסוגלים לשלם אפילו עשירית
מהריבית הנגבית כחוק בשוק האפור.
וזה לא סוף הסיפור. מה שעוד יותר מעניין
הוא בכך שיש לנו יותר מ – 20 בנקים ועוד עשרות גופים שמספקים אשראי "חוץ
בנקאי" וכולם יודעים את המציאות בפועל: שאין באמת תחרות אלא למיעוט קטן של
"צרכנים" שבאמת כלל לא זקוקים לאשראי. לאלה – העשירים ומיטיבי הכנסה –
הבנקים דוחפים אשראי זול. כי זו טיבה של "תחרות" בבנקים: את המחיר הנמוך
משלם העשיר ואת המחיר הגבוה – כל השאר. וככל שאתה עני יותר – כך המחיר עולה.
משל תחרות המכוניות
אלא שעל התופעה הזו איש לא מדבר, לבטח
לא בוועדת הכלכלה ובממשלה ובאופוזיציה. שם כולם בעד "תחרות" – מחונטרשת
ככל שתהיה.
ועל זה סיפר לי לא מכבר ידיד את הסיפור
הבא: מהי הדרך המהירה ביותר להגיע ממטולה לאילת? התשובה המקובלת: נעשה תחרות בין
כמה נהגים ונראה מי מגיע הכי מהר. התשובה האלטרנטיבית היא שניקח את הנהגים האלה,
נשים אותם במכונית אחת, והם יתחלפו ביניהם בנהיגה.
אז בפעם הבאה שממלאים ראשינו
ב"תחרות חופשית" (נוסח "מתווה הגז", למשל) נחשוב על נמשל
המכוניות המהירות.
