25 ביולי 2015

מקסימום כסף - מינימום רווחה


"אני מצפה משותפינו הקואליציוניים להפגין אחריות וממלכתיות בכדי שנוכל להביא לאזרחים תקציב של בשורות – וללא העלאת מיסים. אדם שעובד צריך להגיע הביתה בסוף היום עם מקסימום כסף."
כך שר האוצר, משה כחלון לפני כמה ימים. זה נחמד, לפעמים, ששר בממשלה מתפלסף במקום לאיים.
אם כחלון רוצה שאדם עובד יגיע הביתה עם מקסימום כסף – זה פשוט למדי: הוא יכול לבטל את המסים המוטלים על האדם העובד. מבטלים את פקודת מס הכנסה החלה על עובד ("יגיעה אישית") ומשאירים את המס על תאגידים והון. 
ואם חסר לך כסף, כבוד שר האוצר, תעלה את שיעורי המס האלה. אולי כחלון לא שם לב אבל הכנסות מהון מחוייבות במס מירבי של 25% וחברות ב – 26.5% בעוד שהאדם העובד עשוי לשלם כפליים מזה.
הנה עניין ששר אוצר יכול לשלוט עליו ובקלות, אבל הוא לא יעשה לעולם על אף שאפשר כך לחסוך את כל הניכויים והזיכויים.

אלא שהעניין הרבה יותר מהותי. מאיפה הרעיון "שעובד צריך להגיע הביתה בסוף היום עם מקסימום כסף"?  ב – 2003 ביקרתי במפעל לייצור שעונים בפינלנד. כמעט כל תוצרתו היתה ליצוא. לבעל המפעל לא היתה שליטה של ממש על שכר עובדיו שנקבע בהסכם קיבוצי בין ארגוני תעשיינים ועובדים. רמת המיסוי היתה גבוהה מזו שמקובלת בישראל. אז איך זה עובד? שאלתי אותו. והתשובה היתה מפתיעה: "התפוקה כאן גבוהה". ואיך זה מתיישב עם רמת מיסוי גבוהה? "כי רמת השירותים בחינוך, בריאות ורווחה כל כך גבוהה שהעובדים מבינים שיש תמורה למסים שהם משלמים" – השיב מנהל המפעל. והוסיף: והרווחיות, בהתאם.
אנשים, עובדים, פנסיונרים ונכים לא מעוניינים בכסף בשביל הכסף. הם מעוניינים ברווחתם הכוללת. ואם המערכת הכלכלית, הכוללת מסים מצד אחד ושירותים ציבוריים מצד שני, נותנת תמורה – אז רמת המסים היא משנית. ובעובדה, ההגירה ממדינות בעלות מיסוי גבוה הרבה יותר קטנה מההגירה ממדינות עם מיסוי נמוך. מיסוי הוא רק צד אחד של החיים, ולאו דווקא החשוב שבהם.
אם כחלון יידאג שהשירותים הציבוריים יהיו טובים: שבגני ילדים ובבתי ספר יהיו 20 תלמידים בכיתה. שבבתי החולים יהיו די אחיות. שתחבורה ציבורית תהיה זמינה בכל שעות היממה ובכל יום. אם זה מה שיהיה – שיעורי המס יתגמדו. ככל שהחינוך יהיה טוב יותר – כך ה"זעם" על שיעורי המס תיפחת.

יש עכשיו, כמו תמיד, ויכוח על תקציב הביטחון. הצבא מסביר שיש איומים ויש צרכים ולכן רוצה עוד כסף. כחלון, כמו כל שר אוצר שקדם לו, אומר שאין כסף ("אחריות וממלכתיות"). יש קשר קלוש בין מצב הביטחון לבין תקציב הביטחון. תקציב הביטחון גדל בהתמדה ומצב הביטחון מתנדנד. פעם, בתקציב קטן בהרבה, היו כאן מלחמות ברווחים גדולים. עתה יש כאן מלחמה כל שנה-שנתיים. האוייב הוא, במונחי נשק, גמד. והכרעה צבאית אין. ביטחון, מתברר, זה לא רק, וכנראה לא בעיקר, עניין של תקציב. אם כחלון מבין את זה, אז הוא אמור להבין מדוע לא המס הוא הקובע אלא התמורה בעבור התשלום הזה. והתמורה, במונחי חינוך, בריאות, רווחה, תחבורה ציבורית ואפילו ביטחון – גרועה. וזו – רמת השרות לציבור – היא הבעיה שעל הממשלה לפתור. כאשר שר האוצר בוחר שלא להעלות מסים  ואף להורידם הוא אומר כי יהיה פחות חינוך, פחות בריאות ופחות רווחה.

(פורסם ב"ידיעות אחרונות" ב – 21.7.2015)