18 ביולי 2015

טרגדיה (לא רק) יוונית



ב – 1977 עלה הליכוד (גח"ל בשמו אז) לשלטון ותוך שנים אחדות איבדה הממשלה שליטה על הכלכלה. האינפלציה גאתה ויתרות מטבע חוץ של המדינה החלו להידלדל. הממשלות של אז בחרו בצעדי צנע שהגיעו לשיאן בתכנית הייצוב ב – 1985.  במרכז התכנית היתה העלאה דראסטית של הריבית – זו שהביאה את הקץ על התנועה הקיבוצית.

הקיבוצים באותם ימים היו קיבוצים ולא יישובים קהילתיים כפי שרובם היום. בהסדרים הכלכליים של אז נשענו הקיבוצים יותר מכל גורם כלכלי אחר על אשראי. הקפצת הריבית הביאה לנטל תשלומי ריבית שהקיבוצים לא עמדו בהם.

הדרך הנאותה לטפל במצב הזה היתה לתת לנושים – בעיקר לבנקים – לשאת בנטל השיטה הכלכלית שבה פימפמו מגזר שלם לקחת אשראי. וכמובן, אבל באופן מידתי, להשית נטל מסוים על הקיבוצים עצמם. הממשלה של אז היתה צריכה לבחור בין הקיבוץ לבנק. וההחלטה היתה להגן על הבנקים – הטייקונים היחידים של אותם הימים. וכך מתה התנועה הקיבוצית.

בגידת השמאל

זה, כך זה נראה אחרי ההסכמה מאמש, מה שעומד לקרות ליוון. הממשלה השמאלית שנבחרה על סמך מצע המתנגד לצנע  הכפוי, בגדה בבוחריה ונכנעה לנושים. מה שאירוני בסיפור הוא  שגרמניה היא המדינה המובילה את  הקו הנוקשה על אף שכאשר היא היתה במצב דומה ליוון, נמנעה היא מתשלום חובותיה בתום מלחמות העולם.
ושלא נחשוב שצרפת, עוד מדינה קשוחה במו"מ הזה, היתה שונה בהתנהגותה בעת שהיא נקלעה לחובות כבדים מדי. אבל מה שמותר לגוליית הגרמני אסור לדוד היווני.

מדוע התקפלה ממשלת יוון כאשר היתה באמתחתה אופציה חלופית? את זה נדע בעוד שנים ספורות עת חברי הממשלה הזו ייבעטו החוצה ויתמקדו בכתיבת ספרי זכרונות. האופציה החלופית לא היתה פשוטה: שמיטת חובות לעת הזו, ויציאה מגוש היורו. בחלופה הזו היוונים היו לוקחים אחריות על מהלכיהם. בחלופה שנבחרה יוון תהיה תחת מגף גרמני-צרפתי. כלומר מי שינהל את יוון יהיו הנושים. בדיוק כפי שהבנקים בישראל הסתדרו על חשבון הקיבוצים שבפועל רובם נמחקו. אז אולי החלב הקיבוצי שנשפך לא גורם צער. אבל נזכור שהממשלה קראה לזה "הסדר הקיבוצים" – כאילו שמסייעים להם בעת שמחסלים אותם.

ורסאי ואתונה

מדינה לא מחסלים. לכן יוון לא תיעלם. תושביה יאכלו קש וכלל לא ברור שהמהלך שעליו הוסכם יסייע. נזכור: יוון היתה תחת משטר צנע יותר מחמש שנים וההידרדרות לא פסקה. ואם התרחיש הכלכלי הזה נכון – אז התרחיש הפוליטי הצפוי נעים עוד פחות.

נזכור את הסכם ורסאי – זה שנחתם בתום מלחמת העולם הראשונה - ובו השיתו המנצחים פיצויים כבדים על גרמניה המפסידה. גרמניה של אז העיפה את המונרכיה, הקימה רפובליקה, ניסתה להנהיג צנע באמצעות אבטלה ואינפלציה וגמרה את הקריירה  ב – 1933 עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון.

את זה הבינו מנצחי מלחמת העולם השנייה שבמקום לחנוק את גרמניה העניקו לה סיוע כלכלי מאסיבי. תכנית מרשל האמריקאית הקימה את גרמניה מהקרשים, הפכה אותה למעצמה כלכלית ואז הגיעה אנגלה מרקל שאיבדה את הזיכרון להיסטוריה קלוקלת.

הבלקן בעוד כמה שנים

בבחירות הבאות ביוון, השמאל יעוף מהשלטון. בדיוק מאותה סיבה שמפלגת העבודה עפה מהשלטון: כדי לבצע מדיניות ימנית ("אין פרטנר"), הימין יותר מוצלח ממתנגדיו. ומי שיעלו לא יהיו יפי נפש אלא לאומנים, וגזענים שבצר להם יעשו את מה שעשו מקביליהם בגרמניה מ – 1933: לחמם את הבלקן, קפריסין ותורכיה. 



(פורסם ב"ידיעות אחרונות" ב - 14.7.2015)