מי שמעורה במערכת הבריאות יודע כי אין
כמו הוויכוח על השר"פ (שרות רפואי פרטי במתקנים ציבוריים) להלהיט את היצרים.
רופאים בכירים בתפקידי ניהול, כלכלנים שהתמחותם בבריאות, פרופסורים , הפקידות
הבכירה במשרדי האוצר, הבריאות וקופות החולים – כל אלה מתווכחים על הסוגיה עשרות שנים. בשבוע שעבר הטיל מנכ"ל בית
החולים הדסה, צבי רוטשטיין, "פצצה": הוא אסר לקיים שר"פ בשעות
העבודה.
רוטשטיין אינו נמנה על מתנגדי
השר"פ. אלא שכמנהל של בית חולים גירעוני להחריד הוא מבין שהוא אמור לקבל
תמורה מרופאיו הבכירים עבור השכר שהם מקבלים. ובכל זאת מגיעה לו ברכה על מהלך שאיש
לא עשה עד היום.
בוויכוח לאורך שנים בין מצדדי
השר"פ ומתנגדיו בלט פרופ' גור עופר –
כלכלן שהתמחה בתחום ונחשב למוציא ולמביא באיך לעשות מה. עופר ישב על הגדר בוויכוח
השר"פ עד שהחליט לעשות מחקר בשלושה בתי חולים ירושלמיים. שניים של הדסה (עין
כרם והר הצופים) ושערי צדק – כולם אמנם ציבוריים אבל בבעלות פרטית. מנהלי בתי
החולים שלמה מור יוסף (היום מנכ"ל הביטוח הלאומי) ויונתן הלוי (שעדין מנהל את
שערי צדק) איפשרו לעופר לקבל מידע. התוצאה: עופר, ושותפו למחקר ברוך רוזן ממכון
ברוקדייל, מצאו ש"השיטה הירושלמית" טובה.
בין איכילוב והדסה
בעוד שהרופאים הבכירים באיכילוב, תל
השומר ורמב"ם בורחים אחר הצהרים לפרקטיקות פרטיות (בבתי חולים ממשלתיים אסור
השר"פ), הרי ב"שיטה הירושלמית" הם נשארים בבתי החולים ועובדים תמורת
תשלום נוסף. התמורה לרופאים ענקית בהשוואה לשכרם על אף שבתי החולים גובים עמלה
מכובדת. הרופאים שנשארים בבתי החולים זמינים לטיפולים במקרי חירום. וכך, לכאורה,
כולם נהנים. זאת אומרת כולם שיש להם כסף.
התרחבות הפרקטיקה הזאת הביאה לחץ להתיר
שר"פ גם בבתי חולים ממשלתיים. סגן השר (דאז) יעקב ליצמן היה בעד. יעל גרמן
שהחליפה אותו בממשלת נתניהו-לפיד הקודמת, התייצבה נגד. עד שרוטשטיין גילה את הבלוף:
השר"פ הוא על חשבון בריאות הציבור.
הכה את המומחה
כבר לפני 15 שנה נמצא כי הרופאים
הבכירים מנתחים בשר"פ חצי מכלל הניתוחים שהם עושים. לכאורה זה עבד כך: הם
עבדו 8 שעות בבית החולים בניהול ובניתוחים ציבוריים ואחר כך עבדו עוד כמה שעות
בניתוחים פרטיים. כפי שרוטשטיין מצא כשהגיע להדסה הכל היה בלוף. הם עבדו
בשר"פ בכל שעה זמינה - זה היה עיקר עבודתם. שמונה שעות תמורת המשכורת? עניין
תיאורטי לחלוטין.
אחד הממצאים המעניינים של המחקר של עופר
ורוזן עסק בשאלה באיזו רמת מורכבות רפואית היו הניתוחים בשר"פ בהשוואה
לניתוחים הציבוריים. וכך נמצא כי ב – 75% מהניתוחים המורכבים שנעשו בתשלום
"ציבורי" המנתח היה מומחה. אבל בניתוחים הפרטיים – 99%. לכאורה זה היה
צריך להיות הפוך. כידוע אנשים בעלי הכנסות בינוניות ונמוכות חולים יותר מאשר בעלי
הכנסות גבוהות שהולכים לניתוחים פרטיים. ולכן היינו מצפים ששיעור הרופאים הבכירים
בניתוחים ציבוריים יהיה גבוה יותר מאשר בניתוחים פרטיים.
סדר בברדק?
אלא שהרופאים הבכירים הלכו אחרי הכסף
ולא אחרי המחלה. ומכאן שקרה עוד דבר אחד: מאחר שמה שמזיז את הרופא זה הכסף, הוא
יצר קדימות ללקוח הפרטי (המשלם) על פני הלקוח הציבורי. וכך הגענו למצב שבו
השר"פ זחל מאחרי הצהריים לבוקר – לשעות שבהן שהרופא אמור לעבוד עבור שכרו
הציבורי.
רוטשטיין (ובעקבותיו יונתן הלוי שהודיע
כי הוא בודק את התופעה) חושבים שהם יכולים לעשות סדר בברדק הרפואי ובאפליה
המשוועת. הם טועים. אי אפשר לערב בין ציבורי ופרטי מבלי שהכסף הפרטי יכריע.
מי שרוצה ניתוח פרטי יתכבד וילך למתקן
פרטי ושישלם במלואו את עלות הניתוח (בלי מעורבות של קופת חולים שכיום משלמת גם
בניתוח פרטי את עלות האישפוז). רופא שמעוניין בעבודה כזו שיתכבד ויתפטר מעבודה
ציבורית ושיתפרנס מרפואה פרטית במתקנים פרטיים. ובתי החולים הציבוריים, נטולי
שר"פ, ישלמו לרופאים תשלום מוגדל עבור שעות נוספות.
