בעונה הזו לפני 42 שנה נרשמה ירידה חדה
במחירי המניות. המומחים, לרוב כלכלנים ואנשי עסקים בתחום הפיננסי, הסבירו כי שורש
העניין הוא במחירי הנפט. בימים שלאחר מלחמת 1973 ("יום הכיפורים" בהוויה
הישראלית) החליט אירגון המדינות המפיקות נפט (OPEC) לצמצם דרמטית את התפוקה. מחיר חבית נפט עלה מ – 3 דולר ל – 12
דולר. המומחים הסבירו כי המהלך יכניס את העולם למיתון משום שכסף רב יישאב מהמדינות
הצרכניות (כמעט כל העולם) למיעוט המדינות המפיקות. המדינות המפיקות (סעודיה,
המפרץ, איראן ועוד) לא מבזבזות מספיק כסף. מכאן המשבר.
לאחרונה ירדו מחירי המניות ברוב הבורסות
בעולם. מחירי המניות, גם אחרי העליות מהימים האחרונים, נמוכים. המומחים, כלכלנים
ואנשי עסקים מהתחום הפיננסי, שוב מסבירים כי שורש העניין הוא במחירי הנפט. הפקת נפט מפצלי שמן (fracking) לצד תחליפי נפט, בעיקר גז טבעי, הביאו לנפילת
מחיר מכ – 100 לכ – 30 דולר לחבית. רווחי תאגידי האנרגיה צונחים ומניותיהן מושכות
עימן מטה את היתר. מכאן המשבר.
זו מצער לומר, אינה בדיחה. מומחים
פיננסים הם כמו גראוצ'ו מרקס שאמר: "אלה העקרונות שלי. ואם הם לא מוצאים חן
בעיניך..., יש לי אחרים". אלא שמרקס היה קומיקאי ואילו המומחים מתיימרים לדבר
בשם המדע. עאלק.
נוסטלגיה
נוסטלגיה
לפני 42 שנה מעטים בישראל היו מודאגים
ממה שקורה בבורסה. רק מיעוט שם שם את כספו. הרוב, בעלי הכנסה בינונית מינוס
(במונחי היום), העדיפו לשים את חסכונותיהם בקופת הממשלה שהבטיחה ריבית קבועה וצמודת
מדד. אלא שבלחץ אותם מומחים התנערה הממשלה מהמחויבות לחוסכים וכיום מי שחוסך נמצא
בבורסה בעל כורחו. שם גם מושקעים רוב כספי הפנסיה. הבורסה אם כן, היא נשמת חסכונותינו.
ולכן השאלה מה מטלטל את הבורסה מאוד
רלוונטית. במיוחד כאשר יותר מדינות מנהיגות ריבית שלילית. זה אומר שמי שמפקיד בבנק
100 שקל יוכל למשוך רק 99. גם מי שבורח ממניות ומשקיע באגרות חוב ממשלתיות מקבל
בתמורה ריבית קרובה לאפס.
אנחנו חיים בעולם שבו האינפלציה
הבורסאית היא אינטרס של כולנו. כאשר מחיר המילקי של שטראוס או הקוטג' של תנובה עולה
יש מי שיוצאים להפגין. אבל כאשר מחיר המניה של טבע מתרומם – שמחה וששון. עולם מוזר
ואולי תודעה מזויפת.
סיפור על בלונים
סיפור על בלונים
כי הסיבה העיקרית מדוע יש פאניקה
(ההגדרה של "כלכליסט" מהשבוע), כלומר מדוע הבורסה נופלת, היא בגלל שהיא
עלתה. וכמו כל בלון שמנפחים אותו יש לו, לבלון, שתי אפשרויות: או להתפוצץ או לתת
לאוויר לברוח לאיטו.
זה אופיו של קפיטליזם. המשטר הכלכלי הזה
אינו יציב. אף פעם לא היה יציב. אין כמעט עשור בלי משבר מסוג כלשהו. פעם המומחים
חשבו שראוי לכלכלה ("התחרות החופשית") לעשות תראפיה עצמית: לקרוס ואז
להתנער. אלא שהמחיר גבוה והיום הממשלות מתערבות.
הן מזרימות כסף, וכך הן פועלות כבר כמה שנים.
אלא שלחץ הכסף נראה כמאבד אפקטיביות. אפילו ריבית שלילית, שנועדה למנוע חסכון, לא
מזיזה את כלכלת יפן כבר עשור ויותר. מכאן החשש שמה שקורה עכשיו הוא בבחינת וירוס
חדש – כזה שהמערכת החיסונית טרם זיהתה.
לכאורה מבוי סתום. אנחנו בידי הבורסה.
הבורסה בידי הכסף. והכסף המודפס כבר לא משהו. אלא שיש חלופה לסדר החברתי הסתום
הזה: שהממשלה תחזור ותבטיח לחוסכים, ובוודאי לצורכי פנסיה, ריבית חיובית מינימלית.
חלום באספמיה?
חלום באספמיה?
(פורסם ב"ידיעות
אחרונות" ב – 17.2.2016)
