"ביקרתי בבית החולים הפסיכיאטרי
כפר שאול, וגיליתי שחלק מהמחלקות שם במצב נוראי. זה היה גרוע עד כדי כך - מסריח
משתן, מלוכלך ונראה נורא - שלא יכולתי לעמוד שם יותר מעשר דקות רצופות. אני חושב
שכל אדם סביר היה רוצה לברוח משם". ליד המבנה המוזנח עמד מבנה חדש, מוכן לאכלוס.
מתברר שלא מאיישים אותו "בגלל כל מיני ביורוקרטיות קטנות. זה רק עניין של
תשומת לב ניהולית".
הדובר הוא משה בר סימן טוב, מנכ"ל
משרד הבריאות בראיון ל"הארץ".
מדהים שהאיש עבד מאה שנה באגף התקציבים
באוצר והיה ממונה על תחום הבריאות – ומעולם לא ביקר בבית החולים בגבעת שאול. כך
הממשלה מנהלת תקציב.
למנכ"ל היתה הארה נוספת: "הרגלנו
את המערכת לכך שהיא מסודרת סביב היעילות הקלינית, התפעולית והכלכלית, אבל בדרך
שכחנו את המטופל. חלק מרכזי מהרפואה הטובה ומההחלמה של המטופל הוא הדרך שבה אנחנו
מתייחסים אליו... משאבים הם לא חזות הכל.
הרצון כבר קיים. אנשי הצוות הרפואי רוצים להיות אנושיים, לגלות חמלה, ליצור קשר
עמוק עם המטופל. התפקיד שלנו כמשרד הוא ליצור את התנאים לכך".
מחסור כמדיניות
האם האיש באמת מכה על חטא? נדמה שכן.
בחודשים האחרונים הוא מדבר אחרת מכפי שדיבר בתפקידו במשרד האוצר. אך יש הסבר אחר למחסור
בחמלה של שתי אחיות במשמרת לילה עם 40 חולים. 90% מהבעיות במערכות הבריאות ובשאר
מערכות השירותים הציבוריים הן....מחסור בכסף. ובשכל.
המחסור בכסף נובע ממחסור בשכל. אנשי
הכלכלה הציבורית (אנשי האוצר, מרבית הכלכלנים באקדמיה ובתקשורת) מאמינים שמחסור
בכסף הוא חיוני ליעילות. הם יתברברו על משאבים מוגבלים, אבל בה בעת לא יעלו מסים
כדי לייצר עוד משאבים לתועלת הציבור. למה? כי מסים מפריעים לצמיחה. זה נכון? לא,
זה בולשיט שנובע מאידיאולוגיה של מי שיש להם.
מה שקורה הוא שממשלות ישראל מנהלות את
המגזר הציבורי במצב של מחסור מכוון. עד 1984 פעלה בזק כיחידה במשרד התקשורת. כמו
כל יחידה ממשלתית היה לה תקציב מוגבל. התוצאה: מחסור חריף בקווי טלפון. הגיוני?
לא. מטופש? בהחלט.
מיסוי חולים ועניים
זה מה שקורה כבר שנים בבתי הספר. מדוע
יש 40 תלמידים בכיתה ולא 20? הרי עם 20 תלמידים ועם אותם מורים בינוניים נקבל
ילדים הרבה יותר משכילים ומתעניינים. כלומר נקבל "מוצר" יותר טוב שנמצא
בביקוש. אז למה לא לספק אותו? בגלל השכל הדפוק של הממשלה בענייני מגבלת תקציב
(ומסים).
עם זה, ועל אף ההתנגדות להעלאת מסים, יש
בממשלה הסכמה גורפת שמסים על עניים וחולים זה בסדר גמור. למה חולה שנזקק לתוסף
מזון מרוכז (ensure ו nepro) נאלץ לשלם 10 שקלים ליום עבור כוס משקה
מרוכז? זה מייצר חולים רבים יותר שאת מחלתם אפשר היה למנוע. אלמלא התשלומים על
עניים וחולים מצב הבריאות היה משתפר. זה שכל זה? אבל זה מה שבר סימן טוב ורעיו לדעה
עושים לנו שנים.
הממשלה מכורה לאידיאולוגיה של מחסור.
וכך נשיא אוניברסיטה או מנהל בית חולים עסוק מחצית זמנו בשנור – כסף מתורמים, או
תקנים מפקידי ממשלה. הממשלה לא שמה כסף במקום שדרוש (בריאות וחינוך ורווחה) ושמה הון
עתק בצבא, בדת, בהתנחלויות, בכבישים ובקצבאות.
ואחר כך מתלוננים על רפואה פרטית, ועל
חינוך פרטי.
(פורסם ב"ידיעות
אחרונות" ב – 3.2.2016)
