עיתונאי "הארץ" יוסי קליין הצליח לעצבן את הממסד הפוליטי לגווניו. במאמר השבועי האחרון שלו הוא כתב כי הציונות
הדתית ("דתיים לאומיים") גרועה מחיזבאללה ומיד הותקף על ידי
"כולם": מהימין הקיצוני (הבית היהודי של נפתלי בנט) דרך הימין המתון
לכאורה (ישראל ביתנו של אביגדור ליברמן והליכוד) עבור ביאיר לפיד ועד מפלגת העבודה
בעיניים (באמצעות היו"ר יצחק הרצוג).
נדמה שבישראל 2017 אין כבוד גדול מזה.
נדמה שבישראל 2017 אין כבוד גדול מזה.
בשנה האחרונה, ותודה למירי רגב ומרעיה, התלהט הוויכוח על מעמדם של
"מזרחים" לעומת ה"אשכנזים". בהתחשב בכך שרוב תושבי המדינה הם
לא זה ולא זה (בניכוי מהגרים מרוסיה שהגיעו אחרי 1989, שאפילו על דעת
"המזרחיים" אינם כלולים באליטה השלטת) – הוויכוח נטול משמעות מעשית אלא
כולו ממוקד בעולם דימויים. הלהט שבו מתנהל הוויכוח מלמד עד כמה עולם הדימויים
חשוב מהעולם הממשי (בניכוי כמה "מזרחיים" מקצועיים – רובם עם בני זוג
מהצד שכנגד – שעדיין חולמים על גאולת המזרח באמצעות העברת בעלות על קרקע הקיבוצים
לידי "מזרחיים").
מצא את ההבדלים
מצא את ההבדלים
וזה – ויכוח לוהט על דימויים, ולא על מציאות – מה שעשה קליין.
הציונות הדתית כמעין גוף-אידיאולוגיה היא תופעה שבה משתמש קליין כדי להבדילה
מהציונות החילונית. הציונים הדתיים הם הרעים. לעומת אנחנו, הציונים החילוניים, שידינו מגואלות בדבש זכויות האדם, הליברליזם ויש שיטענו – אפילו סוציאל
דמוקרטיה.
לכאורה אמור להיות הבדל. הציונות החילונית שואבת מקורותיה מאביב העמים
האירופי ומזכות ההגדרה העצמית של העמים – ערכים אוניברסליים שלהם שותף המערב כולו.
הציונות הדתית, לעומתה, שואבת מקורותיה מהדת היהודית האורתודוכסית ורק נסמכת, כאשר
נוח לה, על ערכים אוניברסליים.
אלא שזה מצג שווא. למעט קבוצות שוליות (מבחינת כוחן הממשי) בפוליטיקה
הישראלית לדורותיה כל הציונים גם יחד צידדו במדינה יהודית על חשבון הפלסטינים.
הציונים הסוציאליסטים בגרוש של טרום המדינה דיברו על "עבודה עברית"
ו"תוצרת עברית" בדיוק במשמעות שיש לביטויים האלה היום כאשר הם נישאים בפי הימין הדתי – הדרת הלא-יהודי. כאשר בן גוריון הקים את ממשלתו הראשונה הוא היה
צריך לבחור בין מפ"מ החשודה בתמיכה במדינה דו-לאומית לבין הציונים הדתיים.
ואידך זיל גמור.
אפילו ממשלות שבהן הציונים הדתיים לא היו שותפות נמנעו מלהוציא את שלטון
הציונים-דתיים מתחומי החיים הציבוריים. הסדר הקיבוצים – מהלך שיזמה מפלגת העבודה
להצלת הבנקים הגדולים – היה הבסיס לחיסול שארית השיתוף בתנועה הקיבוצית. את השיתוף הקיבוצי מותר לחסל. מי שאסר
על "הצגת חמץ" בפסח, אי גיוס תלמידי ישיבה חרדים וגיוס חלקי בלבד של ציונים
דתיים היה הממסד הציוני חילוני. זה קדוש. במובן הזה יש טעם בטענה של קליין ולפיה הציונים
הדתיים הם האליטה האמיתית במדינה הזו – לפחות במובן הפוליטי אם לא התרבותי. עדיין.
בין שפירא ואלתרמן
בין שפירא ואלתרמן
פה ושם נתפס פוליטיקאי דתי-לאומי באיזו עמדה "שמאלית" ר"ל.
משה חיים שפירא, מנהיג המפלגה הדתית לאומית היה הבוטה בשרי הממשלה בהתנגדות למלחמה ב – 1967. אבל אלה זוטות של היסטוריה שבה הציונות הלכאורה
חילונית לא הבדילה עצמה מהציונות הדתית. לא נשכח כי נתן אלתרמן וחבריו ל"חוג עין ורד" החילוני למהדרין, היו מראשוני
התומכים בארץ ישראל השלמה בלי זכויות לפלסטינים.
ולא פחות חשוב: הציונים החילוניים מצדדים, כמו אחיהם בציונות הדתית,
ב"מדינה יהודית". אך מעולם לא מצאו פשר ליהדותה של המדינה השונה מהיהדות
כפי שמגדירים אותה רבני הציונות הדתית. כולם אותה משפחה.
לשם מראית עין
לשם מראית עין
נעזוב עכשיו את יוסי קליין. הוא אמנם כתב את זה אבל התיזה מרחפת באוויר
הפוליטי הרבה שנים.
ומה שחשוב זה למה? מדוע הציונים החילוניים נדרשים להבדיל עצמם מהציונים
הדתיים. ברור, לפחות מההיסטוריה הפוליטית, שאין הבדל. אין הבדל בין מעלה אדומים
החילונית לכאורה (וכל עסקיה סגורים בשבת) לבין קריית ארבע (שכל עסקיה סגורים
בשבת). מה ההבדל בין מפרישי חלות מהזן של יאיר לפיד למפרישי חלות מהזן של
סמוטריץ'?
מראית העין.
שיוכלו הציונים החילוניים להופיע בעולם ולהאשים את האחרים הדתיים בעוולות
שלהם הם שותפים.
ככה זה בעולם הדימויים.
ועל אמת? זה עובד לא רע על הפוליטיקאים בעולם.
ועל אמת? זה עובד לא רע על הפוליטיקאים בעולם.