22 באפריל 2017

תהיה נשמתו צרורה



לא מכבר פירסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נתונים מפורטים על ההכנסות והוצאות של משקי בית ב- 2015. כצפוי, נראה כי לעשירים יש יותר הכנסה וגם יותר הוצאה. אבל זה לא תמיד נכון ויש ממצאים מגניבים.
ידוע שעניים צורכים יותר סיגריות מעשירים, גם כאשר לוקחים בחשבון את הסיגרים בבלפור, בצהלה ובעומר. אבל מי צורך יותר שירותי עורך דין? כאן דווקא העניים מובילים בסולם ההוצאה. העשירים מוציאים יותר על תרופות על אף שהם חולים פחות. אבל מה שהעניים חוסכים בתרופות הם מוציאים על חדרי מיון ואמבולנסים. העניים שלהם  יותר ילדים מוציאים יותר על חינוך חובה, מה שמלמד עם מי מיטיב משרד החינוך.


ובמזון? "כמה עולה כיכר  לחם אחיד"? בעבר הרחוק, זו היתה השאלה ששאל עיתונאי שנון כל פוליטיקאי שהזדמן לו לראיין. גם אז מעטים ידעו את התשובה. וכך נחשף הפוליטיקאי חסר הרגישות ל"שכבות". היום אף אחד לא יודע את המחיר על אף שיציבות המחירים מקלה על הזיכרון.
נעבור לשאלה הבאה: אתם משפחה ממוצעת. שני הורים שני ילדים. כמה ככרות לחם אחיד אתם צורכים בשבוע: א. אחד ב. שניים ג. שלושה ויותר ד. אף לא אחד.
נו, טוב, אתם לא יודעים. אז נעבור לשלב הדמיון: כמה ככרות לחם אחיד, לדעתכם, צורכת משפחה עניה זו שמתחת לקו העוני? יש למישהו מושג? שקט מוחלט.

הפיקוח והרווח

זה לא מקרי שאתם לא יודעים. גם מי שמתהדר בקריאת סטטיסטיקה לא חשובה יתקשה להבחין בנתון הזערורי הזה.
הנה התשובות: אתם מהממוצע אוכלים שני שלישים של ככר לחם אחיד לחודש! העניים אוכלים בחודש ככר אחד שלם.
מה שלא מפריע לממשלה לפקח על מוצר שאיש לא מתעניין בו. ולמה הממשלה עושה את זה? כי בכך, היא חושבת, היא מונעת הפקעת מחירים של מוצר שאותו מבקשים העניים. ובדרך, כמוצר מפוקח גם הרווח מובטח. התשובה הסטטיסטית לקשקושי הממשלה: אף אחד לא באמת נוגע בזה. מצידו של העני שהמחיר של כיכר לחם אחיד, יוכפל ויהיה 10 שקלים.
היו ימים אחרים בתולדות הלחם האחיד. לפני 60 שנה המשפחה הממוצעת הוציאה, במונחי המחירים של עכשיו, פי 25 יותר לחודש על הלחם הזה שהיווה חצי אחוז מכלל התצרוכת המשפחתית. אז זה היה הדגן המרכזי בסל המזון.

אוכל לציפורים

והיום? העניים, מעדיפים....פיתות. משפחה ענייה ממוצעת מוציאה סכום חודשי השווה לפי עשרה ממחיר ככר לחם אחיד על פיתות. אהבת הפיתה חורגת מהתפריט של העניים. כולם אוהבים פיתות (ובתחשיב הזה לא נכללות הפיתות שאנו צורכים במסעדות) יותר מלחם אחיד. וזה קורה על אף שהממשלה לא טורחת לפקח על מחיר הפיתה כפי שהיא טורחת על מוצר שאיש לא  צורך.

מי שדואג לסל המזונות של העניים אמור להירגע. אמנם ערב פסח יש הרבה פירסומים על עניים שאין להם אוכל. ואולי יש ממש בזה כי העניים – גם כקבוצה – אינם דומים אחד לשני. אבל בממוצע של העניים יש סעיף ששווה 150 ככרות לחם אחיד לחודש: המכונית הפרטית.

אז אולי, ממשלה יקרה, תטילי פיקוח על מחיר הפיתות כדי לדאוג למזון של העניים. ועל רכב פרטי (רק יד שלישית).

והלחם האחיד, מה יהיה עליו? תהיה נשמתו צרורה בצרור המזון לציפורים. כי על חיות מחמד העניים מוציאים יותר מאשר על לחם אחיד.