השבועות האחרונים היו כואבים עבור
אליעזר פישמן. רבים וטובים מאלה שעסקו בליקוק ישבנו משתאים על ממדי החוב שצבר, הווילות שבבעלות המשפחה הלוחמת, ההתלבטות של
מערכת המשפט אם להכריז עליו פושט רגל וההכרה הגוברת שאפשר לעשות כל מה שפישמן עשה –
ואין, ולא היתה, בעיה חוקית.
מגדיל לעשות היומון הכלכלי של
"הארץ". "דה מרקר" לוחם טייקונים ותיק ונמרץ דורש למצות את
הדין עם הפישמן אבל מכוון את האש לעבר הבנקאים. אלה שאיפשרו לפישמן ותאגידיו לצבור
חוב ענק כל כך. מנהלי הבנקים, ובמיוחד החברים בוועדות האשראי של דירקטוריוני
הבנקים, אמורים להתייצב בוועדת חקירה ממלכתית (או פרלמנטרית) ולהיענש.
גיא רולניק, מי שאחראי על היומון, נוהג
לשרטט את שרשראות הקשר שבין הבנקאים לדורותיהם לפישמנים לסוגיהם (משפחת דנקנר היתה
קודם על הכוונת). הם הרי חברים אחד של השני. מושקעים אחד אצל השני. מוצאים ג'ובים
אחד אצל השני.
הכל נכון. חוץ מהמסקנה.
ישראל יכולה עתה להתבוסס כמה שנים טובות
בוועדות חקירה סביב פרשת פישמן. וכנראה שזה יקרה, כמו המלחמות בעזה החוזרות על
עצמן ללא פתרון. כמו שוועדת (השופט) בייסקי מצאה את הבנקאים אשמים בוויסות
מניותיהם, כך הוועדה החדשה תמצא שהבנקאים אשמים בוויסות (תוצאה בלתי נמנעת של
היקפי האשראי שהעמידו לפישמן) הנכסים שעליהם שלט המהמר הסידרתי מסביון.
ואז
מה?
הבעיה אינה בבנקאים מרושעים או
בטייקונים שקרנים. הבעיה היא בשיטה. את זה מבין ולדימיר פוטין. מאז ההפרטות
המאסיביות של נכסי הציבור בזמן כהונת הנשיא ילצין יודע כל טייקון כי עליו לשלם
למדינה, כלומר לפוטין. וגם אם פוטין לא לקח רובל אחד לכיסו (יש הטוענים שלקח
כפל-כפליים) הכסף הטייקוני, שניזון מהזרמות הבנקים וחומרי הגלם של אדמת רוסיה,
שימש את פוטין. ככה זה בקפיטליזם חזירי למהדרין. בקפיטליזם ישראלי זה אותו הדבר, אבל מטעמי כשרות וצביעות החזיר נראה כמו ברבור.
כך תמיד היה וכך תמיד יהיה. רק שמות הטייקונים
והבנקאים מתחלפים. אין בנמצא בעולם קפיטליזם ללא נפוטיזם.
ערוץ 10 עושה סדר
זה נובע מכך שבניגוד לסיפורי הכלכלנים
אין דבר כזה קפיטליזם תחרותי. ערוץ 10 הראה השבוע איך מספר גדול של תאגידי מים
מנוהלים בידי אנשי ליכוד. המסקנה המטופשת של עורכי הערוץ היא שצריך לחסל את
התאגידים. ואז? מי ינהל את משק המים? בדיוק אותם אנשי ליכוד שימונו בידי הרשויות
המקומיות שיחליפו את תאגידי המים.
לכן התשובה אינה בענישה, אלא בנסיון
לבטל, ולפחות לצמצם, את ממדי הנפוטיזם שעליו נשענת השיטה, במשמעותה הרחבה.
אתחיל עם עובדים: אסור לבעל עסק להעסיק
בני משפחה. אסור לבני משפחה לעבוד באותו מקום עבודה גם כשהוא בבעלות ציבורית.
עכשיו אני פטור מהטענה שיתר ההמלצות באות מקומוניסט קיצוני.
הלאה: אסור לבעל עסק לעשות עסקים עם בני
משפחה. כלומר לתאגיד א' אסור לעשות עסקים עם תאגיד ב' כאשר לשניהם שליטה זהה.
לחברת אם אסור לעשות עסק עם חברה בת. ולעשות עסק משמעו גם קבלת או נתינת אשראי.
דוגמא: אין דבר כזה יותר הלוואת בעלים
שבה בעל השליטה הופך לנושה מועדף של עסק. בזק לא יוכל למכור למנוייו של בזק
בינלאומי. ואפריקה-ישראל לא תוכל למנות דירקטורים ב"דניה סיבוס" (חברה
בת של אפריקה ישראל השקעות) כל עוד האחרונה היא קבלן של הראשונה. ואם בנק הפועלים
נתן אשראי לחברה אחת של פישמן, הוא לא רשאי לתת אשראי לאף תאגיד אחר שבו פישמן
שולט.
למי שלא מבין: זו פגיעה קשה בקניין
הפרטי וב"חופש העיסקי".
ובמגזר הציבורי: אסור לאף גורם מפלגתי
(שרים וראשי רשויות, למשל) למנות איש לתפקיד. כל המינויים במגזר הציבורי ייעשו רק
על ידי ועדה בלתי תלויה בפוליטיקאים. וכל מי שעובד בסקטור הציבורי לא יוכל לקבל
תפקיד בתאגיד פרטי שעימו היה לו קשר כלשהו חמש שנים לאחר פרישתו.
בלי נפוטיזם נראה את הטייקונים,
הבנקאים, והפוליטיקאים הגנבים מזיזים שקל אחד למקום לא ראוי.
מישהו רואה את חבורת נתניהו-בנט-לפיד-בוז'י-ליברמן-ליצמן-דרעי-כחלון פועלת בכיוון?
ולכן תמיד יהיה נפוטיזם.
