לפני זמן רב למדי פגשתי בפרופסור
לפילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב שמונה לחבר במועצת המנהלים (דירקטוריון) של דיימלר
בנץ – חברת האם של יצרן המכוניות מרצדס. "מה לך לפרונט בק-אקס?" תהיתי
בשאלה ומכשלה בתוכה. הפרופסור השיב שגם הוא תהה מדוע ביקשו ממנו לכהן בתפקיד כל כך
זר להווייתו. התשובה הגרמנית היתה חדה: "כי אתה לא מאיתנו". באותם ימים
במרצדס רצו הדיוט (במכוניות ועסקים) במועצת המנהלים.
העניין התעורר שוב לא מכבר כאשר לשכת
רואי החשבון פרסמה "תקן" חדש ובו נקבע כי כל חברי דירקטוריון יחתמו על
הדו"חות הכספיים, ולא רק יושב הראש.
עניין משמים שלא היה ראוי לעיון אלמלא
מאמרו של יו"ר הפורום למצוינות בדירקטוריון, שאינו אלא חברה פרטית, שטען למען
ה"תקן" החדש בנימוק שבדירקטוריון נחוצים מביני חשבונאות ומי שלא מבין
בדו"חות הכספיים שלא יהיה דירקטור. לשיטתו, דיימלר הם אסופה של טמבלים.
מבחינה טכנית ההוראה החדשה תהיה משעשעת.
מן הסתם כל דירקטור שיחתום יגיש הסתייגויות. ומה יעשו אם דירקטור סרבן? יפטרו
אותו? יהיה שמייח, כמו באומרים במקומותינו והניירת תחגוג.
אלא שיו"ר הפורום למצוינות טועה,
ובגדול. מה שצריך בדירקטוריונים אלה הדיוטות חשבונאיים ומשפטיים עם ראש גדול ושכל
ישר.
חבורת הזבל
היו"ר, מישל אוחיון, הוא עורך דין.
ככזה, אני מניח, נוח לו בין חבריו למקצוע. אך אלה הוכיחו, כאן ובכל העולם, שאסור
לתת לחבורת הזבל הזו לכתוב דו"חות.
זבל? בוודאי. כל קורא של המאמר הזה מתבקש
למצוא דו"ח כספי של תאגיד כלשהו. האם הוא או היא מבינים מה כתוב שם? בטח שלא.
כי "בעלי המקצוע" כותבים בכתב סתרים. בעברית חשבונאית. בכיסוי תחת
משפטי. כל הטקסט של הדו"ח נועד רק למטרה אחת: שאיש לא יבין במה המדובר.
זה מה שיפה בהוראה החדשה. אלא אם כן
הדירקטורים מוכנים להסתכן, הם ידרשו דו"ח בעברית מדוברת. כזו ש"האדם
הסביר" – היצור החביב כל כך על בתי המשפט – יבין ויסביר. כזו שאפילו פרופסור
לפילוסופיה – שלא ידע שאין דבר כזה פרונט בק-אקס גם אחרי שהיה בדירקטוריון – יבין.
אז מה? לזרוק מהדירקטוריונים את כל רואי
החשבון, המנהלים בדימוס, והמשפטנים? בוודאי ובוודאי. שילכו לשטוף כלים במקום
העובדים הזרים שנתניהו מגרש/לא מגרש. אולי אחרי שישתכרו 27 שקל לשעה הם ילמדו
לכתוב עברית של בני אדם.
