הפעם אני כותב על דו"ח שלא קראתי.
אעשה מה שכל כותב לא רציני עושה: הוא מסתמך על הדיווח בעיתון. ב"דה מרקר"
שמו את הציטוט דלעיל בכותרת בדיווח על דו"ח ועדה שבדקה את בתי הספר לכלכלה
באוניברסיטאות ובמכללות. הוועדה, רוב חבריה פרופסורים מחו"ל, מצאה שמצבם לא
טוב. מספר הסטודנטים הולך ופוחת. פירסומי החוקרים הם בליגה ג'. מכאן קצרה הדרך
למסקנה שהמדינה כולה על הפנים – כלכלית, כמובן. והמצב עוד יחמיר, אלא אם יינקטו מיד
צעדים לשיפור המצב: תוספת תקציב, תוספת שכר, שיתופי פעולה בינלאומיים, ועוד ועוד
עניינים יגעים שכאלה.
אז קודם כל, קצת היסטוריה. ההתפתחויות
הכלכלית הכי משמעותית בתולדות האנושות – המעבר מציידים לחקלאים והמהפכה התעשייתית –
קרו עוד לפני שהיה בית ספר אחד לכלכלה. הדברים קרו הרבה כתוצאה משינויים
טכנולוגיים ופוליטיים ועוד לפני שאיזה פרופסור הביא למקסימום את פונקציית התועלת של
הצרכן המייצג שמתלבט בין מלפפונים וחמאה – עניין הנטחן עד דק בבתי הספר לכלכלה.
מיכאל ברונו, למשל
מיכאל ברונו, למשל
הנה סיפור מהחיים. אני למדתי בתקופת הזוהר של בתי הספר לכלכלה. בימים בהם כמעט כל אוניברסיטה שאפה להיות האוניברסיטה
העברית ואחר כך זו שבתל אביב. אחד החוקרים הכי מוערכים בכלכלה באותם הימים היה
מיכאל ברונו, לימים נגיד בנק ישראל ומנהל המחקר והכלכלן הראשי בבנק העולמי. ברונו
היה המורה הכי גרוע שפגשתי מימי. כסטודנט לא למדתי ממנו דבר. כעיתונאי מול נגיד
למדתי ממנו הרבה. חוקר מוצלח הוא לא בהכרח מורה מוצלח. ולהפך. לכן העובדה
שהפרופסורים הנוכחיים לא מגיעים לקרסוליים של ברונו, דן פטנקין, ואלחנן הלפמן לא
מלמדת דבר על יכולת ההוראה שלהם.
ומה אומרת ההסטוריה הקרובה יותר? בתקופת
הפרופסורים הגאונים כלכלת ישראל עברה טלטלות בממדי ענק. אינפלציה דוהרת, אבטלה דו
ספרתית, גירעונות בסחר החוץ ומה לא. המדינה הייתה כמרקחה כל פעם מחדש ונטולת
ביטחון כלכלי. וראו זה פלא, רק משנעלם דור הנפילים והגיע דור הפרופסורים הגמדים התייצבה
הכלכלה. אין אינפלציה, אין אבטלה, יש עודף מטבע חוץ. החיים ממש תותים, בחישוב
ממוצע כמובן.
מה זה אומר על הביטחון הכלכלי שלנו?
שחוקרים טובים עושים כלכלה גרועה וחוקרים גרועים עושים כלכלה טובה? הכל שטויות.
אין כל קשר בין מצבה הכלכלי של המדינה ומצבם המחקרי וההוראתי של הפרופסורים. אבל
מה לא עושים בשביל כותרת טובה............
פתרון בית ספר
יש מה שמחבר את לימודי הכלכלה אז ועתה.
היומרה שלכל בעיה כלכלית יש פתרון כלכלי אחד. יש דרך "נכונה" ומדעית איך
לבחון ולפתור סוגיות כלכליות. זה נשמע נחמד. זה, שוב, מוטעה לחלוטין. כמעט לכל
בעיה בכלכלה – ואין הגדרה ברורה לשאלה מה היא בעיה – יש מגוון פתרונות המזוהים
לרוב עם עמדה פוליטית. יהיו שיאמרו שעוני הוא לא בעיה כלל וכי ארגוני צדקה יכולים
לעסוק בזה. יהיו שיאמרו שזו בעיה והיא תיפתר על ידי קיצבאות לעניים. יהיו שיאמרו
שזו בעיה אבל צריך לתת לעניים חכות ולא דגים (קיצבאות). מה מכל זה נכון? תלוי
בפוליטיקה של השואל ושל המשיב.
אבל, ותבדקו את ספרי הלימוד בכלכלה,
פוליטיקה אינה נלמדת בכלכלה. מצד שני, בלי ללמוד יום אחר בחוג לכלכלה, הסטודנטים
יודעים שה"שוק" מתגמל כלכלנים הרבה פחות מיועצים פנסיוניים ויועצי
השקעות שלמדו, טפו, מנהל עסקים. בכלכלה מלמדים שהשוק הוא אלוהים. אז למה לכפור
בקיומו ולתת סובסידיה (תקציב) דווקא לכלכלנים?
