מבחן הדבשת

כאשר קראתי את המחקר החדש שיתואר בהמשך נזכרתי בפגישה עם בנימין נתניהו עת היה שר אוצר בממשלתו של אריאל שרון. נתניהו שלף מצגת פרי הגותו של הכלכלן האמריקאי ארתור לאפר. לאפר טען שאנחנו חיים בדבשת מיסויית. העלאת שיעורי המס מגדילה תחילה את הכנסות הממשלה ממסים, אבל, די מהר, העלאות נוספות מגדילות רק במעט ואחר כך – אם ממשיכים בהעלאת שיעורי המס – תקבולי המס של הממשלה יורדים. כלומר, לגרף ההכנסות כנגד שיעור המס יש צורת דבשת. ללמדנו, כך שר האוצר דאז, שהימין צודק והשמאל – המצדד בהעלאת מסים – טועה.

הדבשת של לאפר – הוא לא המציא אותה - הפכה לשם דבר ובמדינות רבות נזהרים מהעלאת שיעורי המס. הוויכוח, כמובן, הוא לא על הדבשת אלא מתי היא מגיעה לשיאה. נזכור איך בממשלה הנוכחית נאלץ בית המשפט העליון להתערב כי שר האוצר הנוכחי סרב להשוות בין מיסוי טבק בסיגריות וטבק לגלגול. כל כך גדול החשש משיאה של הדבשת.

כיתות או משכורות

מתברר כי תפארת הדבשת לא נעצרת במסים. אחד הוויכוחים הגדולים בחינוך הוא בשאלה מהם הגורמים להצלחה חינוכית. ובמילה הצלחה לאו דווקא מדובר בציונים במבחנים. העניין נחקר עד דק וכרגיל מצאו שהמורים משפיעים יותר מכל, האווירה בבית הספר חשובה והמחלוקת היתה על גודל הכיתה. האם הגודל קובע?

כיתות עולות כסף. גם בבניה ובעיקר בתוספת מורים. מי שמסתכל על ההיסטוריה התקציבית של משרד החינוך מוצא שרוב תוספות התקציב הלכו להעלאת שכר המורים. בהנחה שבממשלה החדשה יהיה שר חינוך ממפלגה בעלת יכולת סחיטה – כלומר לא מהליכוד – והשר סוחט מיליארד שקל, מה עדיף לעשות בכסף מנקודת ראות התלמידים, ולא מנקודת ההעדפה הפוליטית של המיניסטר?

המחקר החדש שופך אור על גודל הכיתה. לטענת החוקרים רוב המחקרים הקודמים לקו בשיטה שבה נמדדה השפעת הגודל. ואכן מחקרם רווי בשיטות מדידה מורכבות שחושפות שהדבשת הגיעה גם לכאן.

איך זה שהגדלת מספר התלמידים בכיתה (הצד השמאלי של דבשת) משפרת את המצב? ההסבר אינו חדש ונמצא בהרבה מחקרים: חינוך הוא עניין קבוצתי, לא אישי. יש חשיבות גדולה למי הם שאר הלומדים פרט לילד המסוים שלנו. בני אדם נזקקים לקבוצת התייחסות, לשיתוף פעולה. וכך מורה פרטי זו המצאה גרועה יחסית, בדיוק כפי שכיתה בת 35 תלמידים היא המצאה גרועה.

מה שיפה בדבשת הוא שיש לה שיא – מספר התלמידים הטוב ביותר, האופטימלי.

הדבשת הישראלית

מה קורה במדינה היהודית והפחות דמוקרטית? מרכז טאוב עוקב בדקדקנות. כצפוי יש פער לא קטן בין ההצהרות והמציאות. וכך גם כאשר היו שנים בהן נרשם צמצום (זעיר, חובה לציין) במספר התלמידים בכיתה ממוצעת – זה קרה יותר בבתי הספר המבוססים מבחינת הכנסות ההורים והיישובים. אם מסתכלים על הגודל המוחלט של כיתה ממוצעת לפי זרם החינוך התמונה משקפת את הפוליטיקה השלטת: הכיתות הקטנות ביותר הן אצל החרדים ובממלכתי דתי.

ייאמר במאמר מוסגר: אחד הדברים המעצבנים כל מי שקורא  סטטיסטיקות מהסוג הזה הוא שהמידע עוסק לכל אורך הדרך בכיתה ממוצעת ואין מידע על ההתפלגות של הכיתות. אפקט גודל הכיתה קריטי יותר אצל תלמידים המתקשים בלימודים. וכבר אמר מי שאמר שאפשר לטבוע גם בנחל שעומקו הממוצע חצי מטר.

מה שמביא אותנו לסופו של הסיפור: איך אנחנו במבחן הדבשת? ככל שהצלחתי להבין מהמחקר, התשובה היא שאנחנו עמוק בצד הימני של הדבשת. כלומר נדרשת הקטנה משמעותית במספר התלמידים בכיתה. לא צריך לקפוץ מ – 30 ל – 20. די אם נגיע למספר הממוצע בממלכתי דתי.

 יש שר חינוך שישקיע מעתה רק בכיתות לא דתיות-יהודיות? שיקום.

שתפו: