המאמר הזה מתפרסם שעתיים לפני סגירת
הקלפיות בבחירות לכנסת. זה הזמן שבו רבים עסוקים בשאלה האם שיעור ההצבעה האחרון שדווח
מבשר/מקלקל.
האם האיש שהביא את יחסי הון-שלטון לדרגת
אומנות קונצפטואלית יישאר עימנו או שמא נצטרך ללמד את מחליפו איך עושים דברים
במדינת "הגזע המיוחד במינו" (ותודה לח"כ מיקי זוהר מהליכוד על
השאלת הרעיון מחברו לדעה אדולף).
נתניהו מואשם ש"שילם" לחברי
ועד ההון ארנון מוזס, ארנון מילצ'ן ושאול אלוביץ ממנעמי האי-רגולציה תמורת יחס חם,
אוהב ומוטה. הנה לנו יחסי הון-שלטון פרסונליים שבגינן יהיה (או לא) כתב אישום. אלא
שזה כסף קטן יחסית בעוד שיחסי ההון והשלטון עמוקים הרבה יותר ומזיקים פי כמה. מבלי
להמעיט בחשיבות השחיתות המיוחסת לנתניהו אעבור עתה לכסף הגדול.
בשבוע שעבר הודיע נגיד הבנק המרכזי
האירופי על הפחתת הריבית למינוס חצי אחוז ועל רכישת אגרות חוב בסכום חודשי של 20
מיליארד יורו. אלא שאיש לא יעמיד אותו לדין על אף שה"שוחד" הוא ענקי
ומתמשך.
רגע, האמנם? ישאל הקורא, שהרי מדובר
בניהול "מדיניות מוניטרית מרחיבה" – כלומר צעד שמטרתו למנוע מיתון - עניין
לגיטימי לחלוטין. אלא שהדיון אינו משפטי אלא מהותי.
מינוס בבנק
אתחיל בעניין שולי: קביעת ריבית של
מינוס חצי אחוז. כל בנק מרכזי, בכל מדינה, מחייב את הבנקים המסחריים להפקיד אצלו
אחוז מסויים מכספי העו"ש שמופקדים בבנק המסחרי. בישראל השיעור הזה נע בין
3-6% ובאיזור היורו הוא עתה 1% . זה אומר שאם יש לך 100 שקל בחשבון העו"ש אז
הבנק שבו מתנהל חשבונך חייב להפקיד 3-6 שקלים מזה בבנק ישראל. כך בנק מרכזי שולט
בכסף באמצעות האחוזון (וגם בעזרת הריבית) הזה הנקרא שיעור נזילות או יחס רזרבה.
בתמורה הבנק המרכזי משלם לבנק המסחרי ריבית על ה"רזרבה" הזו. הריבית
שהבנק המרכזי האירופי משלם עתה ל"דויטשה בנק" הוא מינוס חצי אחוז. כלומר
על כל 100 סנט ש"דויטשה" מפקיד הוא יקבל חזרה 99.5 סנטים.
תראו את המצב: מצד אחד השלטון מחייב את
הבנק להפקיד אצלו כסף, ומצד שני הוא גובה ממנו תשלום עבור ההפקדה. במשטר מתוקן היו
קוראים לתרגיל הזה גניבה. אלא שהבנקים שותקים כי הם מלקקים אצבעות מה – 20 מיליארד
לחודש שהבנק המרכזי הולך לשפוך.
בית דפוס בפעולה
זו לא הפעם הראשונה שהדבר הזה נעשה.
בעשור האחרון הוא נעשה כמעט כל הזמן. הבנק המרכזי רוצה "להרחיב" והדרך
שהוא עושה כן היא על ידי הדפסת כסף לצורך קניית אגרות חוב של .......חברי מועצת
ההון. המשמעות היא שהוא מנפח את שוק אגרות החוב למחירים מוטרפים שאינם משקפים את
מצבו האמיתי של ההון.
אפילו הגזע המיוחד במינו
"נהנה" מהשטיק הזה בימים שמיד אחרי משבר 2008 . מיליארדים התעופפו מהכסף
הציבורי לבעלי אגרות חוב. הוא שנאמר: תחת הכסות של "מדיניות מוניטרית
מרחיבה" הממשלה מעבירה הון לבעלי הון. אלא שזה חוקי למהדרין ואפילו רצוי. כי
לכאורה הבנק המרכזי לא סתם מדפיס כסף אלא קונה אגרות חוב. כלומר הוא מאוזן במאזן.
מה שלא משנה את מהות התרגיל.
כמובן שיש חלופה לתרגיל המסריח הזה.
במקום להשקיע כסף בניירות ערך אפשר להשקיע באנשים: בחינוך, בבריאות ואפילו ברחפנים
נגד חות'ים בהגנה על בת בריתנו – סעודיה.
במקום זה הגביר – בעל ההון - ינפיק אגרת
חוב. הבנק במרכזי יקנה את האיגרת. הגביר יקנה מטוס פרטי – ובכך המעגל הושלם. ואם
המטוס הפרטי יתקלקל אז הבנק המרכזי "אכל אותה".
אבל בשביל מה יש בנק מרכזי אם לא בכדי
להסיט כסף ציבורי לכיס הפרטי?
