השמאל והציונות

 

יולי נובק המנכ"לית לשעבר של "שוברים שתיקה" – אירגון שליקט ופירסם עדויות של חיילים על מעללי הצבא בשטחים שנכבשו במלחמת 1967 – פירסמה ספר "מי את בכלל" שבו מתוארת המהפכה הפוליטית שעברה. בתמצית: אין שמאל ציוני. בועז גרפינקל כתב ביקורת על הספר באתר "המקום החם בגיהנום" ובו הסביר את הטעות של נובק. הסיכום שלי את הביקורת שלו: יש שמאל ציוני.

אנסה להכניס את הראש שלי למיטה החולה הזו ואתחיל עם ח"כ איימן עודה מהרשימה המשותפת. מן הסתם לא יהודי ולא ציוני. לכאורה.

עודה אמר לא מכבר, בהתייחסות לאלימות המשטרה כלפי ערבים במזרח ירושלים, כי על שוטרים ערבים להתפטר. האמירה הזו זכתה לביקורת קשה, לעיתים גסה, מכל גווני הקשת הפוליטית. משלל הביקורות הקולעת ביותר, לדעתי, היתה זו של סלמאן מצאלחה. מצאלחה כתב כי עודה טעה בכך שקרא לשוטרים ערבים להתפטר. כל שוטר, כל אדם – ערבי כיהודי – היה צריך להתפטר.

הנה ההגדרה שלי, נוסח מצאלחה, לאיימן עודה: הוא ערבי ציוני.

במה שונה השמאל הציוני מהשמאל שאינו ציוני? בביקורת של גרפינקל על נובק הוא מדווח שהיא חוזרת ל"חטא הקדמון", ארועי 1948, מלחמת השחרור בפי היהודים והנכבה בפי הערבים. אלא שהקדמון בסיפור הזה אינו אירועי המלחמות אלא האידיאולוגיה שהיא האבא-אמא של הפרקטיקה הציונית.

המעמד או הלאום

לא קראתי את הספר של נובק. גרפינקל מעניין כי הוא מנסה להסביר את תבוסת השמאל הישראלי בכך שהוא התנער מ"רוב העם" או מה שהוא מכנה "המעמדות הנמוכים". את מלחמת המעמדות של הפרולטריון בבורגנות החליפה המלחמה בשחיתות של נתניהו. למה? כי בשמאל אין פרולטרים. השמאל, לשיטתו, התנתק מהמעמד.

שלא יהיו אי הבנות: גרפינקל הוא נגד הכיבוש של 1967. אלא שהוא מבקש להיות מעשי ולא אידיאולוגי. זה לא עבד מעולם. זה לא יעבוד גם עכשיו.

הקיבוץ כמשל

נחזור לשם הדגמה ל – 1920. יהודי מאירופה משתכנע מרעיונות הציונות ונוסע לפלסטין לסייע להקמת הבית הלאומי.  הוא, והקבוצה עימה הגיע – כולם אידיאליסטים סוציאליסטים – מתארגנים להקים קיבוץ. הקרן הקיימת לישראל (קק"ל) נותנת להם שטח של 1000 דונם שנרכשו ב"גאולת קרקע" מידי אפנדי ערבי, תושב ביירות שבלבנון. זה בסדר? זאת על אף שבתקנון הקק"ל נאסר על לא יהודי להשתמש בקרקע. שלא לדבר על זה ש – 30 משפחות של כפריים ערבים סולקו מהקרקע עם העברת הבעלות עליה.

כך קם הקיבוץ היהודי הראשון. ויש שיאמרו הקיבוץ הגזעני הראשון.

השמאל הציוני לגווניו היה אז בשלטון בחברה היהודית בפלסטין. הוא הקים הסתדרות עובדים למען הפרולטריון. הוא הקים קופת חולים לתפארת. ולא היה ערבי אחד – פרולטר או בורגני – שיכול היה לחבור למאמץ החברתי הזה.

ראה זה פלא: ההיסטוריה של לפני 1948 ענייה במאבקים מעמדיים נגד הבורגנות היהודית והערבית. היתה לשמאל הציוני סיסמא נהדרת: עבודה עברית ותוצרת עברית. לאמור: כן יהודית ולא ערבית. בכל נגיעה של סוציאליזם ללאומיות יהודית – התקפל הדגל השמאלי מול הדגל הלאומי. בדיוק מה שאיימן עודה עשה כאשר קרא לשוטרים ערבים בלבד להתפטר מהקלגסות המשטרתית.

בלהרביץ הימין אמין יותר

ההבדל בין אותם ימים למלחמת 1948 מונח בעניין אחד: עד המלחמה הבריטים ששלטו מנעו מהיהודים לגרש ערבים מפלסטין. באה המלחמה ההיא והרסן הותר. ובלשון ראשי מפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם) במלחמת שחרור תעלת סואץ (1956) מהאימפריאליזם של מצרים ולמען הסוציאליזם של בריטניה וצרפת: "הפור נפל". כמו פטיש על הראש של הערבים. איזה פלא מעמדי.

רוב העם היהודי כולו, פרולטרים ובורגנים, מחא כפיים לניצחון תוך הבנה שבכדי לנצח ערבים ולגרש אותם הימין יותר אמין.

זו תמצית תולדות השמאל הציוני המובס.

 

שתפו: