היו ימים שבהם הזעם הפוליטי והתקשורתי בתחום הכלכלה הופנה כלפי "פקידי האוצר". הם אלה שהגו כל מיני "תכניות כלכליות" שלרוב הוגדרו כ"גזירות כלכליות" בכלי התקשורת הפופולריים. אותם ימים חלפו ככל שהתארך שלטונו של בנימין נתניהו. בעשור האחרון קול הרשעים דמם. היה ברור לכל שנתניהו הוא המלך והפקידים הם, לכל היותר, סריסים נטולי ראש ומילה.
מדובר בתופעה
שלא היתה ולא נבראה אלא כולה מעשה של טיוח למזעור נזק פוליטי. מי שהתנגד למהלכי
הממשלה/משרד האוצר אך חשש לעורו/כיסו האשים את פקידי האוצר במעשה שלו התנגד. למה
הפקידים? כדי לא להאשים את שר האוצר בעצמו.
שר האוצר עצמו,
כל שרי האוצר, אהבו את חלוקת העבודה הזו. גם הפקידות הבכירה באוצר. הפקידים אהבו
את זה כי זה יצר רושם שכדאי למשרדי הממשלה האחרים וגורמים אינטרסנטים לא להסתבך עם
הצמרת הכאילו כל יכולה של משרד האוצר. זה היה נוח לשר האוצר שזכה לשכפ"ץ חינם
ללא מאמץ. זה לא הוא שגוזר גזירות על הציבור – זה הפקידים האיומים.
ניתאי בקיסריה
השיטה עבדה עד שהשתן
עלה לראשו של הדיקטטור בנג'מין ניתאי. ככל שבנימין נהיה דומה לבנג'מין כך התירוץ –
אשמת הפקידים – נראה קלוש יותר. מה גם שהוא היה זה שמינה את רוב הפקידים בזכות
היותם מהסוג הפודלי – ראו עדותו של שלמה פילבר במשפט נתניהו. וכך הוכנסו הפקידים
לכפור נטול העוצמה הפוליטית.
שמונת החודשים
מאז שניתאי עבר לגור בקיסריה הספיקו לפקידים לחזור מהכפור. זה לא שר האוצר שדורש
ממקבלי מענקים לעת נזקי קורונה להשיב חלק מהכסף לקופת המדינה. זה הפקיד מהאוצר. זה
לא ראש הממשלה/שר השיכון/שר האוצר שמעשיהם תרמו לאינפלציה דו ספרתית במחירי הדיור.
זה הפקיד הממונה על הדיור.
בעיטה בפקידים
נחזור לרגע לחוק
ביטוח בריאות ממלכתי. זה החוק שהעביר את האחריות לטיפול רפואי מקופות חולים
לממשלה. אנחנו לפני 30 שנה לערך וכל פקידי האוצר הנוגעים בתחום התנגדו להצעת החוק.
הם האמינו שצריך להקטין את המעורבות הממשלתית ולבטח לא לקחת התחייבות נוספת. שר
האוצר דאז, בייגה שוחט, הורה לכל המתנגדים לסתום את פיהם הציבורי. הדממה הפקידותית
נשמרה היטב.
מבין שרי האוצר
מי שקנה כמעט ללא עוררין את דעת הפקידות היה דן מרידור. נתניהו דאג לפטר אותו אחרי
שנה בתפקיד. שלא נתבלבל: שר האוצר אינו פקיד-על. הוא סופר-פוליטיקאי.
היה חשב כללי במשרד
האוצר שחשב שהוא ממונה על נכסי המדינה. קראו לו ירון זליכה שמונה לתפקיד בידי שר
האוצר דאז, כן, אותו נתניהו. אך זה לקח ממנו את הסמכויות על רקע ויכוח על הסדרי
מימון של הרשויות המקומיות. צעד יותר ברוטאלי ממה ששוחט עשה למתנגדו הפקידותי
הראשי בתחום הבריאות.
שר האוצר ליברמן
מינה את מנכ"ל המשרד, מינוי שלו, ליו"ר ועדת האיתור למנהל רשות החברות
הממשלתית. המנכ"ל לא איתר את המועמדת של ליברמן. מי מונתה? בדיוק זו
שהמנכ"ל לא איתר.
שומרים על בנט
אם כך, מי מחזיר
את הפקיד מהכפור בימים אלה? הכל פוליטיקה מפלגתית. הדבק שמחזיק את הממשלה הזו הוא
אנטיביבי. וכדי שהדבק לא יימס, הביקורת של תומכי הממשלה אינה מכוונת כלפי
ה"מנוול" העיקרי – שר האוצר אביגדור ליברמן שיחסיו החמים עם ראש הממשלה
וחליפו ידועים.
אז כלפי מי כן?
מחזירים את
הפקיד מהכפור.
