אחד המשפטים
המרשימים והאומללים בהיסטוריה של המחשבה החברתית הוא פרי הגותו של קרל מרקס:
"כל אחד כפי יכולתו, לכל אחד
על פי צרכיו". הוא מרשים בתור סאונד-בייט מוצלח, שהתוקף המוסרי שלו שימש
תשתית לשמאל הפוליטי כולו, החל מהלניניסטים, דרך הטרוצקיסטים וכלה בסוציאל
דמוקרטים. והוא אומלל כי אי אפשר היה ועדיין אי אפשר ליישם אותו.
הלניניסטים והתנועה הקיבוצית נתנו תרגום דיקטטורי
ל"צרכיו". הצרכים של כל אחד הם זהים כמעט לחלוטין ומוכתבים בידי הוועד
המרכזי, האסיפה הכללית או כל אירגון דומה. הסוציאל־דמוקרטים כללו לרוב את הבריאות והחינוך כצרכים
משותפים, אבל מערכת הרווחה "האחרת" הועברה למנגנון של "כפי
יכולתו" ובעברית של היום: מבחני הכנסה.
קחו למשל את חוק הסיעוד, זה המעניק לקשישים במצב סיעודי קיצבה
או קוד לדיור מוגן. הזכאות צריכה לעמוד במבחן הכנסה כדי שקשישים בעלי הכנסה גבוהה
לא ייהנו מהקיצבה. אפשר להתווכח האם זו מדיניות ראוייה. הדיון כאן הוא בשאלה האם,
בהינתן שזה מה שרוצים, המדיניות אפשרית.
מה הממשלה יודעת?
התשובה היא שלא. הממשלה לא יודעת, בזמן אמיתי, על מצבו הכלכלי
של מבקש קיצבה. וגם אם האיש הוא פנסיונר של שרות המדינה המקבל פנסיה ממשלתית, אין
לממשלה מושג על הכנסות אחרות ובמיוחד על ההון שהאיש צבר.
הסיבה העיקרית לכך היא שבישראל אין חובה על אדם לדווח על
הכנסותיו ועל רכושו. הממשלה נסמכת בהכנסות על דו"חות של עצמאים ועל
דו"חות של מעסיקים. וברכוש על הצהרות הון שמבקשת הממשלה. דו"ח הכנסה נעשה אחת לשנה ובפיגור של כשנה. כלומר דו"חות
על 2021 אולי יגיעו לרשויות בסוף 2022. ואז צריך לעבוד על זה ברשות המסים. הוא
שנכתב: בזמן אמיתי הממשלה לא יודעת.
אופס, טעינו
בשבוע שעבר פירסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה תיקונים לסקר
הכנסות והוצאות משקי בית. והודיעה שבעוד שבועיים תפרסם תיקונים חדשים על נתונים
ישנים. וכך, למשל, התיקונים לגבי הכנסות והוצאות משקי בית נעשו על בסיס המצב שהיה
ב־2019 וגם זה לא ממש מדוייק כי הביסוס אינו בסקר סטטיסטי אלא ב"נתונים
מינהלתיים". ומה לגבי 2020-21? כלומר הכל בוקי סריקי. מתברר שנעשתה טעות קטנה:
העניים הם יותר עניים ממה שמדדו קודם בכאלף ויותר שקל לחודש.
אבל יש נחמה. העניים בישראל הוציאו ב־2019 על בשר ועופות כ־50 שקל לחודש יותר מאשר העשירים. אפילו על שכר דירה הם הוציאו יותר. על לחם אחיד שחור ולבן 9 שקלים לחודש ועל עוגות ועוגיות 55 שקלים. ללמדנו שנסיכת ספרד מריה תרסה ידעה במאה ה־17 על מה היא שחה כשאמרה "אם אין להם לחם, שיאכלו עוגות". אפילו הסטטיסטיקה מתעללת בעניים.
של מי האוטו?
בישראל, איך לא,
אי אפשר בלי הונאות. היו ימים שהקיצבה להבטחת הכנסה היתה מותנית בהכנסה אבל גם
ב"מבחן המכונית". כלומר משפחה חד הורית עם משכורת של 5,000 שקל ומכונית שקיבלה מהסבתא
– לא היתה זכאית. הביטוח הלאומי הקים יחידה מיוחדת – בלש־גשש – כדי לאתר משפחות
כאלה שרשמו את המכונית על שם מישהו אחר אבל השתמשו בה כדי לקחת את הילד לגן ילדים
ולנסוע מיד אחר כך לעבודה. אז מה "צרכיו" של בן משפחה כזה?
מי עני?
ב־1993 ביקשה
הממשלה לבטל את קיצבת הילדים עבור שני הילדים הראשונים. קם קול צעקה: פוגעים
בעניים. הממשלה התרצתה והודיעה כי מי שעני יגיש בקשה ויקבל את הקיצבה. לימים עשה
הביטוח הלאומי סקר ומצא שכשליש מהעניים לא הגישו בקשות. או שהם לא ידעו שהם עניים,
או שלא ידעו למלא טפסים, או שלא רצו שיחטטו להם מתחת לבלטה.
הפתרון היחיד
שאני מכיר הוא במתן "הכנסה בסיסית" לכל מבוגר. נניח בגובה שכר המינימום שהוא
עתה 5,300 שקל לחודש. כל הקיצבאות ההנחות ופטורי המס מתבטלים. המס השולי על הכנסות
שמעל 70 אלף לחודש יהיה 60% ומעל 100,000 לחודש – 70%. הפתרון הזה מאוזן תקציבית.
