מאז תחילת הקיץ היו מי שהביעו התנגדות להעלאת הריבית ככלי
לבלימת עליית המחירים. עובדה, הם אמרו אז והיום, הריבית עלתה ומחירי הדיור – הן
דירות בבעלות והן שכר דירה – המשיכו לעלות. משמע אין שום טעם להכביד בנטל, למשל על
משלמי משכנתא, במהלך כלכלי חסר תועלת.
היה גם מי שהקדים את חכמי הכלכלה האלה והגיע למסקנה שאם לא העלאת
ריבית אז דוקא הורדתה תוריד גם את האינפלציה. החכם האחר היה נשיא תורכיה, שהורה
לבנק המרכזי להוריד את הריבית כדי לבלום את האינפלציה שהגיעה לפני שנה לכ־80
אחוזים. אלא שבפועל שהאינפלציה המשיכה בשלה והערך של הלירה התורכית נפל. פח כלכלי,
מתברר, הוא מאלה שקל ליפול לתוכם.
מה שקרה לפני כחודש בבריטניה מחזק את תיאוריית הפח. ראש הממשלה
החדשה, ליז טראס, הודיעה על כוונתה להפחית את המס השולי העליון במס הכנסה, לבטל
העלאה במס חברות ולתת מענקים לצרכני דלק וגז עקב התייקרות הנפט והגז הטבעי. את
החבילה הכלכלית הזו היא הציעה לממן באמצעות הלוואות שהממשלה תיקח בשוק ההון. כעבור
כחודש הגברת הודיעה על התפטרותה כי הלירה הבריטית נפלה לפח ומחירי אגרות החוב
התקרבו לערימה של זבל. ללמדנו, כך אומרים כלכלנים מהזרם הניאו־ליברלי, שאי אפשר
להתחכם ולהמציא גלגל כלכלי שיסתובב בכיוון ההפוך לזה שקבעו חכמי הכלכלה השמרנים.
אבל אולי דוקא אפשר. יש אולי הסבר מעניין יותר. בשתי
מילים: מגבלות החופש.
משל שופרסל
הלקח שלי מתרגילי הכלכלה הקלוקלים של ארדואן וטראס הוא שמי
ששולט בכלכלה הם "כוחות השוק". ודוק, לא כוחות השוק התחרותי. השווקים
הכלכליים אינם תחרותיים. החופש להתחרות הביא לריכוז העוצמה בידי מעטים. שופרסל היא
רשת שיווק ולכאורה יש תחרות בינה לבין מגה, רמי לוי, יינות ביתן, ויקטורי, טיב טעם,
כמעט חינם, אושר עד ועוד. והנה מתברר, כך דיווחה כתבת הצרכנות של "הארץ",
ששופרסל הצליחה לרסן את העלאות המחירים של ספקיה ובה בעת הצליחה עוד יותר להעלות
את מחירי המוצרים שהיא מוכרת. כמה מאיתנו משתמשים במנוע חיפוש שאינו גוגל? כמה
מאיתנו משתמשים במחשבים שמערכת ההפעלה שלהם אינה זו של אפל או מייקרוסופט? כמה
בוני גשרים ומחלפים יש בישראל?
נסתכל על העניין מנקודת המבט של הכלכלנים הקלאסים. הם טענו שתחרות
היא מצב שבו אף יצרן ואף צרכן לא יכול לשנות את המחיר של מוצר או שרות. באמת?
מישהו מכיר יצרן שלא משנה מחיר? מישהו מכיר בעל יכולת – כמו שופרסל – שלא מעלה
מחירים כשבא לו?
כדי ללמד דרדקים את אומנות הכלכלה משתמשים בהנחה המופרכת על
מצב התחרות. זה טוב אולי למודל. אבל בחיים
זה לא עובד ככה. בחיים יש מי שיש להם כוח כלכלי לשנות את המחיר.
מטפחי התאגידים
ואלה השחקנים העיקריים שמפילים אפילו את אגרות החוב של
ממשלת בריטניה. בדיוק כפי שעשה ג'ורג' סורוס שהפיל את הליש"ט לפני כמה עשרות
שנים בהימור פיננסי.
טראס נפלה לא בגלל תכניתה המופרכת. היא נפלה בגלל שמיד
שאחרי שהודיעה עליה היא נסוגה וביטלה כמה מהלכים. באותו רגע התברר כי היא יו־יו.
כל מי שיכול עשה מה שסורוס עשה ב־1992. הימור נגד הממשלה הבריטית.
לבריטניה יש אמנם נשק אטומי. אבל כשזה מגיע לכלכלה היא פיון
– הדבר הכי מוגבל על לוח השחמט. כל ממשלה, כדאי שתדע שאורבים לה. וכרגיל, היא זו
שטיפחה את אלה שרצים להפילה.
