ביולי 1999 מונה ח"כ רן כהן לשר התעשיה והמסחר. אחרי פחות משנה עזב. עבור מי שעוד זוכר את הימים ההם הוא היה "שר הלחם". לא תעשיה, לא מסחר. רק לחם.
כהן ירש עם המינוי את מדיניות הפיקוח הממשלתי
על כמה מוצרי יסוד. שר התעשיה והמסחר אינו אדון לעצמו. במוצרי חלב יש גם לשר
החקלאות מילה, ובלחם הוא מולך במשותף עם שר האוצר. שניהם צריכים לחתום על הצווים
הקובעים את מחיר הלחם.
כהן התעקש שמחירי הלחם – לא כל סוגיו, רק
האחיד, הלבן והחלה – לא יעלו. הטיעון מוכר: זה מוצר בסיסי, חיוני לקיום האנושי,
בעלי הכנסות נמוכות נזקקים לו בשיעור ניכר. הוא אפילו הצליח פעם אחת לשכנע את
האוצר לסבסד את הקמח הלבן למאפיות, ובלבד שמחיר הלחם לא יעלה.
כהן ירש שיטה, ושכח שהוא בא מהשמאל, שם
מטילים ספק בכל מה שנעשה בעבר. הוא קנה את השיטה הישנה בלי למצמץ והתפלל את תפילת
הלחם האחיד מדי בוקר. (לימים, מרצ בהנהגת ניצן הורביץ הצטרפה לממשלה הימנית של
נפתלי בנט, בלי למצמץ כפיה דתית, כיבוש, מוסר ושיוויון).
הלחם של הליכוד
עברו 25 שנה. המשרד שינה את שמו למשרד
הכלכלה והשר הנוכחי הוא ניר ברקת. משרד האוצר, כאז כן היום, תומך בביטול הפיקוח על
מחיר הלחם. ומשרד הכלכלה? ברקת ממשיך את דרכן של מפלגת העבודה ומרצ. הנה לנו דוגמא
להלכות ימין ושמאל בישראל: אין הבדל ביניהם, למעט ברטוריקה. בלחם גם הרטוריקה זהה.
משרד הכלכלה לא מסתפק בטיעון שלחם אחיד
חיוני לעניים. הוא טוען גם ששוק הלחם נהיה יותר ויותר ריכוזי ולמיעוט של יצרנים יש
יכולת להשפיע לרעה על המחירים, כלומר להעלותם. נו, ומה בדבר נתח השוק של גוגל,
שטראוס, אסם או יבואני רכב? האם גם עליהם מוצע פיקוח? לא צריך להגזים.
נניח, רק לרגע, שזה נכון. אם כך, יאתרו נא הפקידים
את העניים, יתנו להם קצבת לחם חודשי ובא לשולחן גואל.
בישראל, יש בערך 20% עניים. את זה לומדים
מסקר הכנסות משקי בית שעושה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מדי שנה ונכנס למחשבי הביטוח
הלאומי, שפולט את שיעור מי שמתגוררים מתחת לקו העוני, שהוא מחצית ההכנסה החציונית.
יפה? לא כל כך. כי לא יודעים מהי ההכנסה
החציונית בזמן אמיתי. היא נודעת בערך שנתיים אחרי המדידה. אבל הכי חשוב שאין
לממשלה ולביטוח הלאומי מושג מיהם הדיירים מתחת לתקרה הזאת. משרד האוצר מפרסם מדי
פעם דו"ח על הכנסות של כולנו. היום יש שם מידע על ההכנסות שלנו לפני חמש
שנים. בזמן אמיתי לא יודעים שום כלום.
כך נופלת קצבת הלחם לעניים.
לחם עוני
עד כמה אוהבים העניים לחם אחיד, לבן וחלה?
פתחתי את סקר הוצאות משקי בית 2023. המוקש הראשון הופיע בראש הלוח: הנתונים הם
מ־2021. ניחא, הרגלי צריכה לא משתנים במהירות.
הנה פלא כלכלי: ההכנסה הממוצעת של משפחה
ענייה היתה 6,200 שקל לחודש נטו. ההוצאה הממוצעת לתצרוכת – 10,000 שקל. אולי
נפלאות דרכי האל, אולי הם גאונים פיננסיים. שיהיה.
כמה מזה הולך על לחם אחיד, לבן וחלה? צדקתם:
20 שקל. בחודש, לכל המשפחה. זה שווה ערך ל־3.5 ככרות לחם.
מארי אנטואנט ("אם אין לחם תאכלו
עוגות") תאהב את זה: ההוצאה על עוגות, עוגיות וחטיפים היא פי-חמישה מאשר על
לחם.
פוליטיקה של לחם
איזו פחמימה יבשה העניים אוהבים? פיתה.
העניים מוציאים על פיתות 50% יותר מאשר על לחם אחיד וחבריו. אם נניח שיהודים לא
קונים פיתות וערבים לא קונים לחם אחיד, אז משפחה עניה יהודיה קונה 4.5 ככרות לחם
ומשפחה עניה ערבית – 80 פיתות לחודש. אם
כך למה לפקח רק על מחיר לחם אחיד שאפילו עניים נזהרים ממנו?
ואם כבר משתטים, מה עם פיקוח על מחיר הפיתה?
פיתות זה אוכל של ערבים, להם תעזור הכלכלה
החופשית.
