הנה קושיה במדיניות ציבורית: בעל רכב פרטי חוזר לביתו בשעת לילה ומתקשה למצוא חניה. הוא בוחר להחנות את מכוניתו על המדרכה. חסר דיור מתקשה למצוא מקום לישון בו ונשכב על הכביש לשנת לילה. בשני המקרים עובר שוטר במקום העבירה. מה עונשו של בעל המכונית ומה עונשו של חסר הדיור?
במציאות יש סיכוי גדול שהשוטר יתעלם מעבירת
החניה. וגם אם יקפיד על החוק – יגיש דו"ח. במציאות אין סיכוי ליחס דומה מצד
השוטר לאדם שישן על הכביש. האופציה להצמיד דו"ח לשמיכת האיש כלל לא תישקל
והוא יסולק מהמקום בכוח.
אפשר לטעון כי מי שישן על כביש גורם נזק
גדול בהרבה ממי שמחנה רכבו על מדרכה. אם כך, ראו את חלוקת השימוש בכביש בין תחבורה
ציבורית ותחבורה פרטית. ראו מה קורה כאשר רבבה מפגינה על כביש בהשוואה למאה
מכוניות שנוסעות על כביש.
הדיון הוא, על כן, מתי ולמי שמים גבול.
נא להכיר (ראיון עמה נמצא כאן) את אינגריד רובינס, פרופסורית
לפילוסופיה ולכלכלה שפירסמה ספר שכותרתו Limitarianism, ויש כבר, כך מדווח, תנועה ציבורית הנקראת Limitarian.
ובהעדר תרגום סביר למילה שוברת השיניים הזו –
הרי לנו "יש גבול!"
המיליארדרים
רובינס מציעה לשים גבול לעושר האישי. כדי לסבר את אוזנו של בצלאל סמוטריץ וחבריו
להשקפה הכלכלית הספר מציין הגבולות שמציב התנ"ך. יש שנת שמיטה ששמה גבול
לחוב. יש שחרור עבדים ששם גבול למעשה המחפיר הזה. ב־1942 נשיא ארה"ב, פרנקלין
רוזוולט, הציע להגביל את ההכנסה השנתית של אדם ל־480,000 דולר.
ההנמקה הכי חביבה שקראתי מדוע יש להגביל את
העושר היא שרוב המיליארדרים הם...גנבים. חלקם מתעשרים ממסחר לא חוקי. חלקם מתעשרים
מתכנוני מס שמספקים הכנסה לרואי חישבון ועשרות מונים יותר למיליונרים. וחלקם בעלי תאגידי ענק שמייצרים לא רק הון עתק בכסף אלא גם בהשפעה פוליטית. יש הטוענים (ואני
מצטרף), שמי שנזקק לרואה חשבון לצורך הגשת דין וחשבון למס הכנסה הוא בחזקת גנב.
מדוע? כי חוקי המס נועדו להלבנת גניבה עבור מיליונרים פלוס.
אחרי כל זאת המאמר הזה מציע להימנע מיצירת
גבול כמותי לעושר האישי. בעיקר בגלל שהמשמעות היא בירוקרטיה מתישה וכמובן שהממשלה
תיקח את ההכנסה והרכוש שחורגים מהמגבלה ותחלק אותו כרצונה במדינה שבה אין חוקה שמגבילה
את הממשלה, אין הבטחה לזכויות אדם שוות לכל התושבים. אין איסור אפלייה. ישראל, למשל.
העושר על פי משה נסים
אבל יש אלטרנטיבה. מס ירושה הוא הבולט שבהם.
רובינס ממליצה על תקרת רכוש שאדם רשאי להוריש. לשיטתי לא צריך גבול נוקשה אלא
שיעור מס נוקשה.
כמה נוקשה? מי שהיה שר האוצר, משה נסים,
הסביר פעם כי מערכת המס צריכה להבטיח ש"רוב עמלו של אדם – בידו". וכמובן
שיקר. הוא פסק ששיעור המס השולי לא יעלה על 50%. זאת כאשר מה שמתבקש מהנוסח
המילולי הוא שהמס הממוצע לא יעלה על 50%. וההבדל ניכר. לפי נתוני משרד
האוצר אפילו המאיון העליון לא מגיע קרוב לשיעור מס ממוצע של 50%. ומכיוון שנדונו
להישאר תחת הוד מלכותו מהליכוד או חבר תואמיו, בואו נניח שהמס הממוצע העליון ראוי
להיות 50%.
המס הנוקשה על ירושה יהיה, על כן, 50%.
וכך על ריבית, דיבידנד, מתנות ושאר הכנסות.
ולצידם גם מס רכוש. מס חברות. וביטול כל
פטורי המס על רכוש והון.
וכדי שהממשלה לא תתעלל בנו, כל הכספים
שייגבו יהיו במקום מס ערך מוסף ובכך יבוטל המס הרגרסיבי הזה.
