אם מתעלמים לרגע מהשוליים הזעירים של שארית השמאל, ההתפלגות הפוליטית בישראל מצוייה בכותרת. הימין הוא בעד ניצחון מוחלט והשאר הם בעד אופק מדיני. המאמר הזה בא לטעון ששניהם אותו הדבר. מה שמפריע לראות את זה הוא האישיות של בנימין נתניהו. אבל אם ראש הממשלה היה, למשל, גדעון סער, התמונה היתה מתבהרת: כי מה בין סער, שלא נכנס לממשלה כי הכסא שהוצע לו לא מכובד דיו, לבין לפיד שהכסא התאים לו אבל הוא לא סבל את הריח של בן גביר.
מה שמחבר בין ניצחון מוחלט ואופק מדיני הוא
הערפל. עד לפני 2500 שנה גם האופק היה מוחלט. הוא היה המקום הכי רחוק שאנחנו
רואים. מי שקלקל את התמונה החביבה הזו היו כל מיני חכמולוגים יוונים שמצאו שכדור
הארץ הוא כדורי ולא שטוח. אלא שבהיעדר דואר יעיל, רדיו ואינטרנט – למידע הזה היתה
תפוצה זעומה וכך נשאר האופק – בטעות - מקום שאפשר להגיע אליו.
כאשר נתניהו אמר ניצחון מוחלט זה נשמע כמו משהו...מוחלט.
כלומר משהו כמו חיסול אירגון החמאס על כל חייליו, מפקדיו ומנהיגיו. קל להסיק מהו
המוחלט שבניצחון. בדיוק כמו שקל לזהות מהו אופק מדיני בדמות סיום הסכסוך בפתרון
מדיני נוסח זה שבין ישראל וירדן, למשל. אלא, וכאמור, העירפול מכסה על המילים.
הניצחון
אתחיל עם מה שיותר קל: הניצחון המוחלט. היום
יש מצב שבו ניסיון לכתוש את רפיח עלול להעמיד בסכנה את הגיבוי האמריקאי בנשק, כסף
ובווטו במועצת הביטחון של האו"ם. אלא שאלה לא העניינים החשובים באמת לימין
הישראלי. מה שהכי חשוב להם הוא להמשיך במלחמה עד...הניצחון המוחלט, שכמו האופק,
הוא מעורפל ולא יושב על מקומו. הימין הישראלי בדעה שהגרוע מכל הוא "הסדר
מדיני" כי בחסות "ההסדר" הזה חלום הטרנפר/גירוש יתפוגג יחד עם
הזיית א"י השלמה, והאוייבים הפלסטינים יתחזקו. ישראל, עם טריטוריה מצומקת
יותר, תהיה נטולת הגנה וכך תהיה סכנה למפעל הציוני.
נתניהו לא חימש – המילה חימש במקומה כאשר
מתייחסים לכסף שהוא סייע להזרים לחמאס – את החמאס לשווא. החמאס הוא אחיו התאום של
חבורת בן גביר-סמוטריץ ונפתלי בנט גם. החמאס זקוק למלחמה מאותה סיבה שנתניהו זקוק
למלחמה: כדי למנוע הסכם.
לכן, מבחינת הממשלה הניצחון המוחלט הוא
במלחמה מתמשכת. מכאן גם ההתנגדות להפסקת אש בתמורה להחזרת חטופים, אלא אם כן היא
קצובה בזמן קצר.
האופק
אופק מדיני הוא הביטוי החדש יחסית
ל"פתרון שתי מדינות". אלא ששתי מדינות זה ניסוח חד מדי. פעם גם נתניהו
היה בעד שתי מדינות אבל מאז כל הפוליטיקה הישראלית זזה ימינה. גם בימים
"הטובים" של רבין, אולמרט וברק מושג המדינה השניה היה מעורפל כי ישראל
מעולם לא החליטה למשל מה גבולותיה הרצויים כאשר היה ברור שגבולות 1967 הם בלתי
רצויים לחלוטין.
האופק מדיני מחק את חזון שתי המדינות בדיוק
בגלל מה שיודע כל ימאי וטייס: שאופק זה לא מקום. זה בקושי כיוון. וזה בורח כאשר
מתקרבים אליו. הגדיל לעשות לא מכבר יאיר לפיד שכתב כי לרשות הפלסטינית יהיו
סמכויות בעזה כמו בגדה המערבית – למעט בתחומי הביטחון (הכוללים כניסה ויציאה של
בני אדם). בגדה המערבית מותר לצבא ישראל לערוך ביקורי היכרות הג'נין, אבל לא להפך.
זה אופק מדיני.
ובלטינית: קולוניה.
היאיר השני, גולן, שמבקש לחבר בין מפלגת
העבודה וליברלים (מה זה בישראל?) הוא בעד התנתקות מפלסטינים. מה זה התנתקות?
ניצחון מוחלט שאחריו אופק מדיני.
