עכשיו, כשמתקיימים המשחקים האולימפיים, הוא הזמן המתאים לדון בטיבה של התחרות בחיינו הציבוריים. האם הציבור צריך להפעיל ולממן תחרויות? במה ראוי מקצוע הכדורסל למימון ציבורי יותר מאשר מקצוע החשמלאות? מדוע כועסים אצלנו על פטור מגיוס לתלמידי תורה אבל מתייחסים באהדה להקלות בגיוס לספורטאים שמצליחים בתחרויות? ואם ספורט זה עניין ציבורי חשוב, מדוע ההעדפה ניתנת רק למצטיינים? מדוע כספי הימורים מושקעים בקבוצות של מקצוענים ולא של חובבים? מדוע קבוצת כדורסל רשאית לייבא עובדים זרים ונגריה לא?
תחרות היא מושג יסוד גם בכלכלה. אם
היו עושים סקר בקרב כלכלני העולם, סביר לשער ש-90% מהם יצביעו בעד תחרות חופשית.
אלא שיש הבדל בין תחרות ספורטיבית לתחרות חופשית בכלכלה.
מארגני האולימפיאדה מבינים שאם מדובר
בתחרות, כלומר בדירוג של ההישגים הטובים ביותר, לא ראוי שתהיה חופשית. לכן יש
"מינימום אולימפי". ההכרח הכלכלי בתחרות מקורו שונה – יסודו בכך שכלכלה
מתוכננת אינה אפשרית. היא לא מסוגלת לתפקד כי
אין למתכנן, ולא יכול להיות לו, מידע על כל פריט שמיוצר, נמצא במלאי, נסחר או
נרכש. ובטח שאינו יכול לדעת מתי פלוני יחמוד תפוח עץ. מכאן המסקנה שהאופציה היחידה
האפשרית היא כלכלה מבוזרת. וכשהיא מבוזרת, נוצרת תחרות.
מכאן לטנק
ברוב המדינות יש הגבלות על החזקת כלי נשק ושימוש
בהם. גם כשהוא מותר הוא חייב להיות גלוי ויש איסורים שונים, למשל על החזקת נשק
אוטומטי, תותח או טנק. תחרות חופשית הוא
מצב שבו הכל מותר. כלומר מי שיכול, מחזיק טנק לשימוש יומי.
המוסף הכלכלי של "הארץ"
דיווח השבוע על תרגילי שופרסל. קבוצת התאגידים הזו מחזיקה כרבע מכלל המכירות
בסופרמרקטים. היא מוכרת בכ־15 מיליארד שקל בשנה. רמי לוי, מקום שני, מוכר במחצית
מהסכום הזה. במונחי נשק כלכלי שופרסל הוא טנק, כאשר לרוב העסקים אין אפילו אקדח.
יש שופרסל "שלי". יש
שופרסל "דיל" ויש (שופרסל) "יש חסד". כמו הממשלה, גם שופרסל
נותנת העדפות לחרדים. ברשת "יש חסד", מצא העיתון, המחירים נמוכים ב־ 15%
משופרסל "דיל" שבמחיריו פועל גם אתר האינטרנט.
אם זה כל כך מוצלח למכור יותר בזול,
מדוע להגביל את המכירה לרשת החרדית בלבד ולא להרחיבה לכלל רשת שופרסל?
בתחרות חופשית, מלמדים בקורסים
לכלכלה, אין ליצרן או לצרכן בודד יכולת להשפיע על המחיר. המציאות, מתברר, מתנהגת
באופן שונה. "הארץ": "השיטה של שופרסל להכניע ספקים: תנו הנחה
נוספת או שתוצאו מהרשת". כך נראה טנק שתובע מקום חניה מיד למרות שהוא החמישי
בתור. ואם מישהו מנסה להגביל את חניית הטנקים, הם צועקים: רגולציה, פויה! מגבילים
את מנגנוני השוק החופשי! צפון קוריאה! הצילו!
שופרסל בתגובה: "החברה פועלת
בהתאם להוראות הדין". ואם היא צודקת, אז הדין הוא שמותר להחזיק טנקים ולנוע בהם
בדרכים. למה בכבישים שאינם בכלכלה אסור לנסוע בטנק אבל בכלכלה מותר? בשם התחרות
החופשית.
כמו מונופול
מורי הכלכלה מציבים סייג לחופש: מצב שבו יש מונופול. על מונופול מותר
לפקח. כך, למשל לחברת חשמל יש מונופול על הולכת חשמל מתחנות כוח לצרכנים ולכן יש
פיקוח על מחירה. שופרסל אינה מונופול אך, הפלא ופלא, היא מסוגלת להתנהג כמו
מונופול, לפחות מול הספקים שלה. היא מצליחה גם להפלות בין צרכניה.
שיעור המס ששופרסל משלמת זהה לזה
שמשלם בעל עסק קטן שפועל באמצעות חברה בע"מ ונמוך בהרבה מהמס שמשלם עצמאי.
למה? כי ככה חוקקה הכנסת, ועד היום לא עלתה אפילו הצעת חוק למיסוי שיוויוני. פעם
ביקש חבר כנסת לחוקק שאסור להפלות במחיר והכנסת
צחקה עליו.
תחרות היא טובה כאשר היא נעשית בין
שווים, פחות או יותר. כאשר בחיים הציבוריים הולכי רגל נאלצים להתמודד עם טנקים,
התוצאה ברורה. ובעת הזו, לא רק הכלכלה אלא גם הדמוקרטיה חוטפת אותה.
