מספר המפתח הוא 2.54 מיליארד דולר. זה הסכום שתשלם הממשלה לתאגיד ICL – שמו העברי החדש יחסית של תאגיד "כימיקלים לישראל", הבעלים של מפעלי ים המלח. וזה עוד מחיר צנוע, כי לדעת ראשי התאגיד הפיצוי הראוי, כמחושב בספרי החשבונות, הוא 6 מיליארד דולר. בעליו, אוהבי ממשלת ישראל, ויתרו על רוב הכסף.
מדוע בכלל מתחייבת הממשלה
לשלם, ולו סנט אחד, לתאגיד פרטי ? ובכן, זה מוגדר פיצוי על הנכסים – למשל, בריכה
לאידוי מים שיותירו מפעלי ים המלח עם תום
הזיכיון.
בעוד חמש שנים יסתיים הזיכיון וחברת
הכימיקלים אמורה להתקפל ולהחזיר את השטח למדינה. במדינה הגונה, הממשלה לא משלמת
עבור ציוד שנשאר בשטח. במדינה היהודית זה עובד אחרת.
החלופות לפיתוח ים המלח
עדיף היה שחברת הכימיקלים תפנה את השטח,
כולל הציוד. זה ישאיר בידי הממשלה שתי חלופות: האחת, להמשיך לייבש את הים ולכרות
ממנו מלחים, בעיקר לייצור אשלג. בחלופה זו עורכים מכרז חדש והזוכה יעשה
כרצונו. החלופה האחרת היא לשקול אם בכלל
ראוי להמשיך בייבוש הים.
במדינה היהודית רצו לחסום את האופציה השנייה
דרך חובת פיצוי של מיליארדים עבור ציוד שכלל לא יהיה נחוץ.
נניח שהממשלה אכן סבורה שצריך להמשיך לייבש
את הים למען כסף. גם אז אין צורך לשלם לבעל הזיכיון הנוכחי פיצוי כלשהו. שייקח את
הציוד ויילך הביתה. ואז, מי שיזכה במכרז ישקיע בציוד כרצונו. למשל, יקנה את הציוד
של ICL. אילו אלה היו כללי המשחק הכלכלי היו כנראה
קמים מתחרים ל-ICL. בשיטה הקיימת, שעליה החליטו במשותף הממשלה
והתאגיד, המכרז הוא בדיחה.
חשמל זול ונקי
החלופה השנייה מעניינת יותר. היא מתחילה בהנחה
שהמדינה לא באמת צריכה את הכסף מייצוא אשלג. פעם מטבע חוץ היה במשורה, היום בנק
ישראל יושב על 230 מיליארד דולר שאין להם שימוש כי אסור לבנק המרכזי לעשות שימוש בכסף,
ובמיוחד אסור לו לתת אותו לממשלה. כך קובע החוק שיזם שר אוצר אחד בשם בנימין
נתניהו. את הקופה הזו אין צורך להגדיל.
אבל אפשר לעשות בים המלח פרוייקט שווה כסף ויותר
חשוב – פרוייקט משותף לישראל, ירדן ופלסטין לציפוי הים בפאנלים צפים לקליטת חום
השמש וייצור חשמל. אין בעולם מקום המשתווה לים המלח באופציה הכלכלית־ירוקה הזו, חם
כל כך ונטול עננות. מה גם שישראל עצרה את זרימת מי הירדן לים והוא גוסס. הפאנלים לא
רק ייצרו חשמל אלא יעצרו את התייבשות הים. אין פרוייקט כמו זה שייצור אינטרס לא רק
לייצור חשמל זול – בערך עשירית ממחיר החשמל הנוכחי – אלא גם יוביל לצמצום פליטת
מזהמים וליחסי שלום בין המדינות.
למען החקלאים המשוועים לאשלג אפשר להשאיר
מפעלון קטן שיספק את צרכי החקלאות של שלוש המדינות. אבל ליצוא, שום כלום.
גלי ים וגלי צה"ל
שלוש המדינות יפסידו יצוא אשלג אבל לא
יזדקקו ליבוא דלק נוזלי או גז לייצור חשמל. ואם ישראל תנהג בתבונה ותעצור את יצוא הגז
הטבעי מהאסדות בים התיכון – או אז תהיה לה רזרבה מספיקה למקרה שיירד שלג בים המלח.
ואת האופציה החביבה הזו דאגה הממשלה למנוע.
לעומת זאת הממשלה החליטה לסגור את תחנת
הרדיו גלי צה"ל, בלי שום מכרז להפרטתה, או "פיצוי" לצבא על הציוד. וזו
יחידה ממשלתית שאולי ראוי לבטלה/למוכרה,
אך לבטח אינה מזיקה בממדים של חיסול משאב טבע כמו ים המלח.
