ב־1972 נרשמו בישראל 30 אלף חולי אדמת. שנה
לאחר מכן היו כולם מחוסנים נגד המחלה וכיום אין בנמצא, כאן ובכל העולם המפותח
כלכלית־בריאותית, מי שלקה בה.
אלא שבני אדם לא הסתפקו בניצחון המוחלט על הווירוס,
הם המציאו מחלה קשה אף יותר: מדדת.
מדידות היו מאז המצאת האדם. רובן נטולות
סיכון. בתנועת הנוער היו הבנים קוראים "מי בא להשתין?" וכולם נעמדו
בשורה ומדדו מי משתין רחוק יותר. המבוגרים המציאו את התמ"ג – תוצר מקומי
גולמי, שהוא חיבור של צריכה פרטית (מה שמשפחות קונות), צריכה ציבורית (מה שהממשלה
מוציאה), השקעות (הקמת מפעלים, סלילת כבישים ובניית מבנים) ויצוא (מה שנמכר
לחו"ל). אלא שכאן נוצר קושי. איך
מחברים בין צריכה של עוורים לזו של מי שרואים? ואיך מחברים משפחה עם הכנסה של אלף
למשפחה עם הכנסה של עשרת אלפים? כדי לאפשר מיני תרגילים שכאלה הומצא
ה"ממוצע", שבו שתי המשפחות דלעיל הן בעלות הכנסה שווה של חמשת אלפים
וחמש מאות שקל.
הממוצע מקלקל
שלמה יצחקי, הסטטיסטיקן הממשלתי לשעבר, כתב ב־2002
מאמר על הבלי הממוצע, בו הראה כיצד אינו משקף את ההבדלים המשמעותיים בין הנמדדים. זה
לא מפריע לגוף הממשלתי הזה להמשיך ולחבר את הציון שנתן פלוני לחדר המיון בבית
החולים בחיפה לציון שנתן אלמוני לבית החולים בבאר שבע – ולהשוות מי מהם טוב יותר.
קוראי עמודי כלכלה מוצאים עצמם מול משפטים
מהסוג הבא: "התקציב יגדיל את יחס חוב תוצר ל 75%". מהו החוב? את זה איכשהו
יודעים. מהו התוצר? הוא לעולם לא ידוע בזמן אמת. כלומר, הוא ניחוש. מה הקשר בין
בין איכשהו וניחוש? ממש אין קשר.
בין שנחאי וטקסס
נעבור לציונים במבחנים. מן המפורסמות שציון מודד
את היכולת של הנבחן. המומחים המציאו בין היתר את מבחן פיז"ה, שבו תלמידי כל
העולם נבחנים במבחן אחיד והציון הממוצע של כל מדינה מושווה לזה של כל היתר. וכך,
מדי מבחן, נשמע ונקרא האם הציון של תלמידי ישראל עלה או יורד.
אורי גניזי, מומחה לכלכלה התנהגותית, עשה את
התרגיל הבא: על יסוד העובדה שציוני התלמידים בטקסס הם מהגרועים במדינות ארה"ב
ואילו ציוני התלמידים בשנחאי הם הגבוהים
ביותר הוא חיבר מבחן אחיד עם טוויסט: הוא הודיע לנבחנים כי מי שיצליח יקבל 100 דולר.
אצל תלמידי סין לא השתנה דבר. אצל תלמידי טקסס חל שיפור משמעותי בציונים. כי בטקסס,
לטרוח במבחן בינלאומי זה ממש לא מעניין, אבל לקבל 100 דולר – שווה השקעה.
5 מיליון נבחנים
לא מכבר התפרסם נייר עבודה שבדק האם ציונים
משקפים יכולת. המחקר נערך ב... טקסט. הוא נפתח בהבהרה של החוקרים שהממצאים אינם
משקפים את דעתם של כל מי שמנהלים את מערכת
החינוך במדינה. החוקרים בדקו חמישה מיליון תלמידים, שהשיבו במבחנים על 1.3 מיליארד
שאלות ושאלו את עצמם האם הציון במבחנים – בתי הספר משקיעים להם חמישית מזמן הלימודים
– משקף את הידע של התלמידים. הציון, בל נשכח, הוא הכלי
הכמעט יחידי של סלקציה: מי יוכל להתקדם, מי נשאר כיתה וזקוק לסיוע, מי יתקבל
לתיכון יוקרתי, מי יתקבל למסלול דוקטורט באוניברסיטה, ומי בכלל יתקבל ללימודים שם.
הכל תלוי ציון. האם הציון – כמעט תמיד מספר ממוצע של כמה תשובות – מסתיר מידע חשוב
על יכולות התלמיד?
בדומה ליצחקי, החוקרים מצאו שיכולות
התלמידים מוסתרות באמצעות הממוצע וניתוח ראוי שלהן עשוי להעלות תמונה שונה לחלוטין.
הם מסכמים: "הַמַּמְצָאִים
שאנו מציגים כאן מראים באופן אמפירי שהאופן שבו אנו משתמשים כיום במידע מבחינות
מעניק לנו תמונה מעוותת של המציאות. אנו משליכים הצדה מידע שימושי שיכול היה לסייע
לנו ליצור מערכת חינוך טובה."
מתבקש הליך גמילה מהתמכרות לציונים. אפשר להתחיל עם שני ציונים בלבד: עבר ולא עבר. ואם יש מגבלת מקום בגרלה בין מי שעברו.
